אחת הבעיות שאני נתקל בהן שוב ושוב בתרגומי ספרות לעברית היא בעיית חוסר הטבעיות בדיאלוגים. יצא לכם לקרוא ספר שהדמויות בו נשמעות "ספרותיות" מדי? שהן לא מדברות כמו אנשים אמיתיים? ברור שכן. למה זה בעייתי? כי כשדמויות נשמעות כמו אנשים שאנחנו מכירים מהחיים, קל לנו יותר להתחבר אליהן רגשית – להבין אותן, לסלוד מהן, להרגיש כלפיהן מה שלא יהיה. חוסר אמינות מרחיק את הקוראים מהיצירה.

אחד הביטויים שהכי מטריפים אותי בהקשר הזה הוא "זה את זה"*. העניין הוא שעורכי ועורכות לשון לא אוהבים את הביטוי המוכר והאהוב "אחד את השני". הטיעון העיקרי נגדו הוא טיעון היעדר הסימטריה – למה שזה יהיה האחד וזה יהיה השני? מה, אחד מהם טוב יותר מהאחר? "זה את זה" הוא ביטוי סימטרי ויש בו הדדיות.**

ככה קורה שאנו נתקלים בדמויות עכשוויות שאומרת דברים כמו: "נראה לך? הם שונאים זה את זה". או בדמויות שמרכלות על הדייט שלהן ואומרות "אנחנו עדיין לא מכירים זה את זה מספיק טוב". אבל כמעט אף אחד לא מדבר ככה. כמעט אף אחד לא משתמש בביטוי "זה את זה" בסיטואציות שיחתיות לא רשמיות. למעשה, מבחינת רובנו, ההבדל בין "זה את זה" ל"אחד את השני" הוא בכלל הבדל משלבי. זאת אומרת, הביטוי הראשון נשמע לנו גבוה ורשמי יותר מהשני. וזהו.

אני לא מנסה לומר שהספרות אמורה להיות עמוסה בדמויות שאומרות "ארבע כיסאות" או מחליפות את "כש" ב"ש". אבל יש שגיאות שכבר התקבעו לחלוטין בעברית המדוברת (יש דבר כזה) והן מקובלות על כולם. למשל, לפי כללי הלשון, אין לומר "יש לי את הספר הזה". יש לומר "יש לי הספר הזה".*** נשמע לכם הגיוני שכל הדמויות הספרותיות ידברו ככה? נכון שלפעמים אפשר לעקוף את הבעיה, ולכתוב משהו כמו "הספר אצלי", ובא שלום על העולם. אבל אם כו-לם אומרים "יש לי את הספר", למה שדמויות ספרותיות בנות זמננו לא ידברו ככה? למה שלא נשתמש בעברית המדוברת ככלי ספרותי?

זאת טעות להחיל כל מיני עקרונות לשוניים באופן עיוור על הספרות בכלל, ועל דיאלוגים ספרותיים בפרט. לא רק שזאת טעות, אלא שזה מעשה אנטי ספרותי ממש. ספרות היא אמנות, ולכן גם תרגום ספרותי הוא אמנות. עריכת לשון והגהה הן כלים שאמורים לסייע ליצירת האמנות לממש את הפוטנציאל האמנותי שלה. כשדמות של נער מתבגר אומרת "אנחנו שונאים זה את זה" במקום "אנחנו שונאים אחד את השני", אין פה ניצחון לעברית. יש פה הפסד לחוויה הספרותית.

יאללה ביי

תומר

* או "זה עם זה", "זה אל זה" וכו'.

** אני לא נכנס פה גם לעניין הזכר והנקבה – רק אומר שבעריכת לשון מקובל שאם לפנינו זכר ואישה, הביטוי יהיה "זה את זה", ולא "זה את זו", או "זו את זה".

*** הסיבה היא ש"את" היא מילית שבאה רק לפני מושא, ואילו "הספר", במשפט הנ"ל, הוא הנושא.