ההימור שלי טוב כמו שלכם

שלום שלום,

הבלוג הזה אינו בלוג של ביקורת ספרים, ולכן אני לא עומד לכתוב כאן בפירוט מה חשבתי על הספר "אצבעות של פסנתרן" של יהלי סובול, שאותו קראתי לא מזמן. אסתפק ואומר שהוא ספר קריא מאוד, וכוחו העיקרי טמון ביצירתה של מציאות אלטרנטיבית אמינה למדי. אז מדוע בכל זאת אני מזכיר את הספר? בגלל כמה משפטים שבלטו לעיניי בזמן הקריאה, מסיבה שאסביר אותה בהמשך.

כבוגר של אחת מתוכניות לימודי התרגום, אומנתי (מכונה משומנת היטב!) לזהות "אנגלוזים", כלומר שאילות של משפטים או מבנים תחביריים משפות זרות שאינם טבעיים בעברית. בעגה המקובלת מכונה הדבר "תרגומית", מונח שטבעה פרופסור ניצה בן-ארי. אני לא טוען שכל שאילה כזו היא רעה. בדיבור היומיומי שלנו, ובמידה מסוימת גם בסוגים מסוימים של כתיבה רשמית, כבר השתלבו ביטויים כאלה, ובחלקן אפשר להשתמש ללא כל בעיה – לדוגמה, כדי לאפיין דמויות מסוימות.

אצבעות של פסנתרן / יהלי סובול (זמורה ביתן, 2012)

אצבעות של פסנתרן / יהלי סובול (זמורה ביתן, 2012)

אבל בספרו של יהלי סובול נתקלתי בכמה ביטויים שכמתרגם, אולי מתוך הרגל ואולי בצדק, הייתי נמנע מהשימוש בהם, מתוך מחשבה שכך לא מדברים בעברית. נוצר מצב אירוני, שבו סופר מקור עברי משתמש בביטויים שכמתרגם מאנגלית הייתי נמנע מהם, או לכל הפחות חושב טוב לפני השימוש בהם. להלן תמצאו ארבע דוגמאות (הקטעים הבולטים הם המשפטים הרלוונטיים):

  1. "כמה זמן היא תחכה לדעתך?" שאל הסגן ניצב. "מי יודע? ההימור שלי טוב כמו שלך." (עמ' 141).
  2. (אחת הדמויות מספרת סיפור) "אז זה יום שני. שתיים בלילה. המסעדה בעצם כבר סגורה. (עמ' 144).
  3. "אידיוט," נזף בעצמו….. איבדת את זה לגמרי. תתרכז." (עמ' 183).
  4. זה היה זמן טוב למשטרה – היא גדלה והתרחבה ומשאבים רבים הופנו אליה. (עמ' 122).

בעיניי, כל המשפטים המסומנים הם משפטים או מבנים מושאלים מאנגלית. חלקם כבר מבוססים יותר בדיבור עברי מודרני, כמו משפטים 1 ו-3. ערכתי סקר קצר בין חבריי, שבו הם נשאלו שתי שאלות לגבי כל אחד מהמשפטים הנ"ל. שימו לב לפסאודו-מדעיות שלי, אני מאוד גאה בעצמי!

לפניכם כמה משפטים. נא דרגו (1-5) עד כמה הם נשמעים לכם טבעיים – עד כמה נראה לכם סביר שהייתם אומרים אותם? עד כמה נראה לכם סביר שהם נאמרו על ידי ישראלי אחר דובר עברית?

אין סיכוי שהייתי אומר אותם / שאמר אותם ישראלי אחר דובר עברית 1

נראה לי מאוד סביר שהייתי אומר אותם / שאמר אותם ישראלי אחר דובר עברית 5

בגלל המספר הקטן של המשיבים, התוצאות אינן הוכחה מדעית ניצחת. וכמובן שגם קבוצת המשיבים אינה הטרוגנית, מדובר בחבורה של אנשים בעלי אנגלית טובה מאוד, ולכן סביר להניח שהם מושפעים לא מעט מהמבנים שבה. בכל מקרה, משפט מספר 3 זכה בתוצאות הגבוהות ביותר (4.2 לשאלה הראשונה, 4.4. לשנייה), ומשפט מספר 4 לנמוכות ביותר (2.1, 2.3). יש לציין שהמצב עם מספר 4 שונה מעט מכיוון שהוא המשפט היחיד שאינו חלק מדיאלוג בספר, אלא קטע בנרטיב של המספר.

אז האם היה מקום לשנות את המשפטים האלה בספר? אולי הם רק מייצגים תהליך מסוים של שינוי שעובר על השפה העברית המדוברת והספרותית? אולי יש כאן הוכחה למגבלות שמתרגמים מציבים לעצמם ושאינן תמיד מוצדקות? הדעה שלי היא רק הימור, והיא טובה כמו שלכם. כתבו לי מה אתם חושבים!

להתראות בינתיים,

תומר

השבוי הצרפתי – תרגום מפרסית

שלום לכולם,

הפוסט הזה הוא פוסט מעט חגיגי.

מתיחת פנים

לבלוג יש מראה חדש, ובעיקר לוגו חדש שעיצבה לי המאיירת הנפלאה הדר ראובן. את היצירות היפות והייחודיות שלה אתם יכולים לראות כאן, וגם שם.

תרגום קצר מפרסית

העליתי לאתר תרגום של סיפור איראני קצר, "השבוי הצרפתי" מאת סאדֶק הֶדָאיַת. תוכלו למצוא אותו כאן, או בקישור "תרגום קצר", שלמעלה.

מדובר בניסיון הראשון שלי לתרגם סיפור פרי עטו של הסופר הייחודי הזה. הדאית (1951-1903) הוא בעיני רבים גדול סופרי איראן המודרניים. הוא האיש שהביא דה-פקטו את הסגנון האירופי לספרות האיראנית והיווה חלק מרכזי במהפכה הספרותית שהתחוללה באיראן במחצית הראשונה של המאה ה-20. שהותו בבלגיה, ובעיקר בצרפת, השפיעה רבות על סגנון הכתיבה שלו; הוא אחד הראשונים ששילבו שפה דיבורית, יומיומית, בכתיבתו. הוא קרא לחידוש הספרות האיראנית וחקר פולקלור פרסי מחד, אבל עסק רבות בספרות אירופית מאידך: הוא תרגם מצרפתית וגרמנית, ואף העריץ את קפקא וכתב עליו. הרומן הידוע ביותר שלו הוא "הינשוף העיוור".

כרכים רבים נכתבו על האיש המרתק הזה, ובלתי אפשרי לסכם כאן את כל קורותיו. חשוב לציין, ולו רק בשביל הנופך הרומנטי, שהדאית היה דמות מיוסרת. הוא סיים את חייו בהתאבדות דרמטית בפריז. היה זה ניסיון ההתאבדות השני שלו.

על האתגר שבתרגום

הסיפור שתרגמתי, "השבוי הצרפתי", הוא סיפור פשוט, שכלל לא עוסק באיראן, והופיע בקובץ הסיפורים הראשון שפרסם הדאית לאחר חזרתו מפריז. למרות פשטותו של הסיפור, הפחים שהוא טומן למתרגם אינם מעטים. התחביר של הדאית אינו שגרתי. הסיפור כתוב כהעלאת זכרונות, ומחשבותיה של הדמות הראשית מקוטעות לעתים. הניגון הייחודי של המקור הפרסי קשה מאוד להעברה לעברית, ולעתים נאלצתי להוסיף, בלב כבד, איזו ו' החיבור, או נקודה לסיום משפט בטרם עת. למדתי שוב שהמתרגם עוסק בפשרות ופיצויים. המתרגם, מסתבר, הוא עורך דין.

בעיקר אני מקווה שיצא יפה. ושתיהנו.

לסיום, מכיוון שפרסום של תרגום, גם תרגום קצר, הוא אירוע מרגש, אודה לשני אנשים שעזרו לי (ולא רק במקרה הזה): אורה דנקנר, העורכת הנהדרת, שנתנה לי לא מעט הערות חכמות ומועילות. והמנחה שלי לתואר השני, ד"ר יוליה רובנוביץ', שעוזרת לי מאז תחילת הסמסטר האחרון למצוא את הידיים והרגליים בעולם הספרות האיראנית.

תומר