אודות tomerbenaharon

מתרגם, מוזיקאי ואולי עוד כל מיני דברים.

שנאנו זה את זה

אחת הבעיות שאני נתקל בהן שוב ושוב בתרגומי ספרות לעברית היא בעיית חוסר הטבעיות בדיאלוגים. יצא לכם לקרוא ספר שהדמויות בו נשמעות "ספרותיות" מדי? שהן לא מדברות כמו אנשים אמיתיים? ברור שכן. למה זה בעייתי? כי כשדמויות נשמעות כמו אנשים שאנחנו מכירים מהחיים, קל לנו יותר להתחבר אליהן רגשית – להבין אותן, לסלוד מהן, להרגיש כלפיהן מה שלא יהיה. חוסר אמינות מרחיק את הקוראים מהיצירה.

אחד הביטויים שהכי מטריפים אותי בהקשר הזה הוא "זה את זה"*. העניין הוא שעורכי ועורכות לשון לא אוהבים את הביטוי המוכר והאהוב "אחד את השני". הטיעון העיקרי נגדו הוא טיעון היעדר הסימטריה – למה שזה יהיה האחד וזה יהיה השני? מה, אחד מהם טוב יותר מהאחר? "זה את זה" הוא ביטוי סימטרי ויש בו הדדיות.**

הייטרים

ככה קורה שאנו נתקלים בדמויות עכשוויות שאומרת דברים כמו: "נראה לך? הם שונאים זה את זה". או בדמויות שמרכלות על הדייט שלהן ואומרות "אנחנו עדיין לא מכירים זה את זה מספיק טוב". אבל כמעט אף אחד לא מדבר ככה. כמעט אף אחד לא משתמש בביטוי "זה את זה" בסיטואציות שיחתיות לא רשמיות. למעשה, מבחינת רובנו, ההבדל בין "זה את זה" ל"אחד את השני" הוא בכלל הבדל משלבי. זאת אומרת, הביטוי הראשון נשמע לנו גבוה ורשמי יותר מהשני. וזהו.

אני לא מנסה לומר שהספרות אמורה להיות עמוסה בדמויות שאומרות "ארבע כיסאות" או מחליפות את "כש" ב"ש". אבל יש שגיאות שכבר התקבעו לחלוטין בעברית המדוברת (יש דבר כזה) והן מקובלות על כולם. למשל, לפי כללי הלשון, אין לומר "יש לי את הספר הזה". יש לומר "יש לי הספר הזה".*** נשמע לכם הגיוני שכל הדמויות הספרותיות ידברו ככה? נכון שלפעמים אפשר לעקוף את הבעיה, ולכתוב משהו כמו "הספר אצלי", ובא שלום על העולם. אבל אם כו-לם אומרים "יש לי את הספר", למה שדמויות ספרותיות בנות זמננו לא ידברו ככה? למה שלא נשתמש בעברית המדוברת ככלי ספרותי?

זאת טעות להחיל כל מיני עקרונות לשוניים באופן עיוור על הספרות בכלל, ועל דיאלוגים ספרותיים בפרט. לא רק שזאת טעות, אלא שזה מעשה אנטי ספרותי ממש. ספרות היא אמנות, ולכן גם תרגום ספרותי הוא אמנות. עריכת לשון והגהה הן כלים שאמורים לסייע ליצירת האמנות לממש את הפוטנציאל האמנותי שלה. כשדמות של נער מתבגר אומרת "אנחנו שונאים זה את זה" במקום "אנחנו שונאים אחד את השני", אין פה ניצחון לעברית. יש פה הפסד לחוויה הספרותית.

יאללה ביי

תומר

* או "זה עם זה", "זה אל זה" וכו'.
** אני לא נכנס פה גם לעניין הזכר והנקבה – רק אומר שבעריכת לשון מקובל שאם לפנינו זכר ואישה, הביטוי יהיה "זה את זה", ולא "זה את זו", או "זו את זה".
*** הסיבה היא ש"את" היא מילית שבאה רק לפני מושא, ואילו "הספר", במשפט הנ"ל, הוא הנושא.
מודעות פרסומת

על ביקורת התרגום בעיתונות

מבקרים מעטים בלבד נוהגים להתייחס באופן מפורש לאיכות התרגום בטורים שלהם. אולי הסיבה היא קוצר היריעה, אולי אין להם כלים לנתח את העבודה שנעשתה, ואולי כי פשוט אין להם משהו מעניין לומר (בסופו של דבר, יש הרבה מאוד ספרים שאין שום עניין בלשון שהם כתובים בה, במקור או בתרגום). אבל לפעמים זה גם עניין של נִראוּת המתרגם: יש איזו תפיסה רומנטית לפיה המתרגם צריך להיות שקוף. זאת גישה אקדמית ובלתי מציאותית. המתרגם לא יכול להיות שקוף כי תרגום, בכל מיני מובנים, הוא כתיבה של טקסט חדש. ואם מתרגמים לא יכולים להיות שקופים, הם צריכים לשאוף דווקא לכיוון ההפוך: להטביע את חותמם בטקסט, לנקוט עמדה ברורה בנוגע ללשון שהוא כתוב בה ובנוגע לקשר בין הצורה שלו לתוכן שלו. לא רק שזאת הדרך הנכונה לתרגם, אלא שהיא בלתי נמנעת. ולכן מבקר שמתייחס לסגנון של טקסט מתורגם מתייחס בהכרח לעבודתו של המתרגם. אי אפשר לצפות מכל מבקר להתחיל לערוך השוואה בין מקור לתרגום. זאת ציפייה מופרכת, כי כמות המילים מוגבלת וכמות השקלים מוגבלת גם כן. אבל נדמה לי שבכל זאת חסרה איזושהי הכרה – אולי בגלל גישת השקיפות המוטעית – במידת ההשפעה של המתרגמים והעורכים על ספרות מתורגמת.

מתוך הביקורת של גלסנר

מהסיבה הזאת, הביקורת של אריק גלסנר בשבעה לילות על ״הירחים של יופיטר״ מאת אליס מונרו (תרגום: אורטל אריכה) משכה את תשומת לבי. בסיום הביקורת הוא מקדיש פסקה שלמה לתרגום, מביא דוגמאות לכמה משפטים שלא מצאו חן בעיניו וחותם: ״כשזה נוגע לספרות בדרגה הגבוהה ביותר – צריך לדקדק במיוחד״. גלסנר (מבקר ספרות מצוין) צודק לגמרי, ואני מאמין שהדוגמאות שהוא מביא כאן באמת הפריעו לו. אבל אני לא חושב שסימון ויירוט של משפטים בודדים הוא צורת ההתייחסות הנכונה לתרגום של יצירה. ראשית, הקוראים לא יכולים לשפוט את המשפטים האלה מחוץ להקשר. ייתכן שבתוך הרצף הסיפורי, המשפטים נעשים הגיוניים יותר. גלסנר כותב, לדוגמה, שהכוונה במשפט ״אולי הן כולן נשמרות לעצמן״ אינה ברורה. אבל איך אני, כקורא, אמור לשפוט את הטענה הזאת בלי לדעת מי "הן" ומדוע הן "נשמרות"? כתיבה ספרותית טובה מותחת את גבולות השפה ולשם כך היא נעזרת בהקשר, ומכיוון שבביקורת קצרה כל כך אין מקום להקשר, יש בעייתיות בהיטפלות למשפט כזה או אחר. גלסנר כותב גם: ״האם לא היה ראוי לתרגם לעברית גם את שמות כוכבי הלכת (עמ׳ 269)?״ אולי ואולי לא. אין כלל אחד לגבי בחירה בגרסה העברית או הלועזית של השמות, ובכל טקסט יש שיקולים שונים שמשפיעים על בחירות מסוג זה.

אני חושב שצריך לנקוט גישה אחרת בביקורת תרגום בעיתונות, ולא רק כי הביקורות קצרות וקשה להרחיב בהן בנוגע לדוגמאות בודדות, אלא גם כי דוגמאות בודדות הן לא מה שקובע אם התרגום טוב או לא. איכות של תרגום נמדדת בראש ובראשונה ביכולת של המתרגמת או המתרגם לייצר את ״המוזיקה״ הנכונה לטקסט, אם לשאול את המטאפורה (המדויקת כל כך) שנילי מירסקי ואחרים השתמשו בה. מירסקי אומרת:

אליס מונרו, רישום של Andreas Vartdal.

"אני מתרגמת בעיקר דרך האוזן, מקשיבה למוזיקה של המשפט, לריתמוס שלו, ומנסה "לבצע" אותם בעברית. לכל ספר ולכל סופר מוזיקה משלו. זה אולי נשמע ערטילאי, אבל בעינַי אין ניסוח מדויק מזה. כל משפט נושם בצורה מסוימת. כמתרגמת, המשימה שלי היא להעביר את הנשימה הזאת בדיוק".

כל אחד יכול לפשל פה ושם, ובספרות גדולה אכן ראוי להצביע על טעויות ומעידות, אבל לדעתי היה חשוב הרבה יותר להתייחס למידת ההצלחה של אריכה בהעברת המוזיקה הזאת: האם לשון התרגום מתנגנת היטב והולמת את התוכן? האם חוויית הקריאה שהמתרגמת ועורכיה מספקים לנו היא חוויה טובה?

פוסט אורח: אביב פרץ (או "אין לכם מילה לזה")

שמח לפרסם פוסט קצר ששלח לי אביב פרץ מהבלוג "זוטי דברים". בסופו אוסיף הערה או שתיים:

בשנים האחרונות אני מתגורר בארה"ב, ומטבע הדברים הולך ומעשיר את אוצר המילים שלי באנגלית. רוב הזמן אני מרותק אל המאגר הבלתי נדלה של מונחים, מילים נרדפות וביטויים באנגלית, ובכל זאת פה ושם אני נמלא מחדש הערכה לקומפקטיות של העברית.

כך קרה לי לאחרונה, כאשר סיפרתי על מסעדה שהייתי בה. ביקשתי לומר שהאוכל בה היה מוקפד, אם כי לא התעלפתי מהטעם שלו – ולא הצלחתי למצוא מקבילה הולמת באנגלית למילה "מוקפד". גם מאוחר יותר, כשעתותיי בידיי וגוגל לשירותי, התקשיתי במשימה.

על פי מילון "רב-מילים", פירוש המילה "מוקפד" הוא "שנעשה בקפידה, שיש בו הקפדה או ביצוע קפדני". בהקשר של אוכל, כשאומרים על מנה שהיא "מוקפדת", מתכוונים לכך שהיא עשויה מחומרי גלם איכותיים או שאופן ההכנה שלה מדויק. כלומר, מבקשים לומר שההשקעה ניכרת, אך לאו דווקא לומר שהמנה טעימה.

אפשר לתרגם "מוקפד" כ-well made. זהו אמנם תרגום תמציתי אך לא קולע, כיוון שאינו לוכד את מלוא המשמעות. אפשר פשוט לומר באריכות, well presented and made out of high quality ingredients, אבל זה נשמע גמלוני… בנוסף, ברב-מילים מתורגם "מוקפד" כ-meticulous, מילה שהמשמעות שלה היא "דקדקני" או "מדוקדק", ואינה שגורה כל כך בשימוש בהקשר של אוכל.

לבסוף, אחרי חפירות ארכיאולוגיות, העליתי תיאור שהשביע את רצוני, כזה שלוכד את המשמעות המלאה של המונח, והוא אפילו לא מאוד מסורבל: made with exceptional attention to detail. ועדיין, שש מילים מול מילה אחת בעברית! שנאמר, לא נס ליחה.

***

הזדהיתי מאוד עם הסיטואציה שאביב מתאר. אמנם אני קורא אנגלית בשטף במסגרת העבודה, אבל בביקורים הספורים שלי בארצות הברית מצאתי את עצמי לא אחת במצב שבו אני מתקשה למצוא את המילה הנכונה. לפעמים היא פשוט לא קיימת. לא לכל מילה יש מקבילה מדויקת בשפה אחרת. למעשה, אין דבר כזה "מקבילה מדויקת". פרדינן דה סוסיר אמר שכל שפה היא מערכת בפני עצמה, ושגם אם שתי מילים בשפות שונות חולקות אותה משמעות, ה"ערך" שלהן שונה. כוונתו הייתה שמשתמשים בהן באופן שונה מכיוון שכל אחת מהן משתייכת למערכת לשונית אחרת עם כללי דקדוק משלה, תרבות משלה ואוסף שונה של ביטויים ומילים נרדפות. אביב מביא דוגמה יפה לכך: אמנם אפשר לומר שהמילים "מוקפד" ו-"meticulous" חולקות משמעות מופשטת, אבל ב"מוקפד" אפשר להשתמש ביחס לאוכל וב-"meticulous" אולי זה פחות נהוג, מכיוון שמילים אחרות תופסות את התפקיד הזה בשפה.

איך אומרים אצלנו? בתיאבון!

איך אומרים אצלנו? בתיאבון!

לגבי חסכנותה של עברית: עברית אכן חסכונית יותר מאשר אנגלית. נסו לתרגם טקסט של אלף מילה מאנגלית לעברית ותראו שהתוצאה, בדרך כלל, תהיה בסביבות 800-850 מילה. אבל מובן שיש גם מקרים הפוכים מאלה שאביב מציין: מילה בודדת באנגלית המגלמת משמעות שכדי להביע אותה בעברית נזדקק לכמה מילים. באופן כללי, חשוב לי לציין שאני לא מאמין גדול בדיבור על מילים שאי אפשר לתרגם (הרשת מלאה ברשימות מהסוג הזה). לכל היותר יש מילים שאי אפשר להביע בחסכנות בשפה אחרת. התופעה הזאת אינה ייחודית לשפות מסוימות. ובכל זאת, נחמד להיתקל במקרה כזה שעובד "לטובת" העברית, שהרי באנגלית יש המון מילים ובעברית מעט יחסית.

בקיצור, אין סיבה לוותר על אף הזדמנות לומר לחברים אמריקאים "אין לכם מילה לזה", ואם במקרה זה קורה בזמן ארוחה, אתם מוזמנים לזרות עוד קצת מלח על הפצעים ולהוסיף: "בתיאבון".

תומר

נ.ב.

לכו בקרו בבלוג של אביב!

 

נמאס מזה

זהפוסט שבסופו שאלות אליכם.

לפני כמה ימים צדה את מבטי כותרת באתר הארץ: "למה זה כל כך מביך ומשפיל לקנות בקופיקס?". ניסן שור ניסה לתת תשובה לשאלה הזאת, וכמי שמחפש הצדקות לכל הקפה היקר שהוא קונה, מיהרתי לקרוא את הטור. למען האמת, משהו בכותרת התחיל להציק לי רק במבט שני או שלישי, לאחר סיום הקריאה. מה הציק לי? "זה".

"זה" מציק לי כבר די הרבה זמן. לא שהוא נשמע לי עילג במיוחד. הרי הסיבה שהכותרת לא לכדה את תשומת לבי כבר בקריאה ראשונה היא הטבעיות שלה. היא נשמעת טבעית ("טבעי" הוא מה שנשמע לנו טוב, לעומת "תקין", שהוא מה שנכון על-פי הכללים). אבל אני שם לב למקרים רבים שבהם אנשים אומרים, או כותבים בפייסבוק, משפטים כמו "זה קורה ש…" או "זה לקח לי זמן להבין ש…", וכו'. כלומר משפטים שבהם "זה" לא מצביע על שום דבר. המשפט, בעברית, יסתדר נהדר בלעדיו. "קורה ש…", "לקח לי זמן להבין ש…". לא זאת בלבד, אלא שהם אפילו נשמעים (לי, לפחות) טוב יותר בלעדיו. אותו דבר לגבי הכותרת מהארץ: "למה מביך ומשפיל כל כך לקנות בקופיקס?". פוף, זה נעלם.

זהו זה! אילוסטרציה

זהו זה! אילוסטרציה

אני מסתכל במילון בחיפוש אחר הסבר. כל ההוראות מציגות את "זה" כאלמנט שמצביע תמיד על דבר ספציפי. אך לא זה מה שקורה בכותרת. ישנה הוראה המדברת על הדגשה: "איך זה לא עלה הרעיון בדעתי קודם?" (דוגמה מ"רב-מילים"). אבל גם כאן לא מדובר באותו שימוש. ברור שבכותרת, ה"זה" כאילו מתייחס ל"לקנות בקופיקס", ובכך מהווה חזרה מיותרת על דבר שמצוין במפורש. ואותי לימדו שכתיבה טובה היא כתיבה פשוטה ובהירה בלי עומס מיותר.

אני פונה לפתרון מתבקש: השפעת האנגלית. בשפה האנגלית, משפטים כמו הכותרת הנ"ל דורשים את it כמין פרוקסי לנושא. Why is it so embarrassing and humiliating to shop at Cofix? אבל בעברית אין צורך בכך (אאל"ט, בכותרת מהארץ כבר יש נושא: "לקנות בקופיקס" – זוהי פסוקית נושא. סלחו לי אם אני טועה, אני מעט חלוד בתחביר). אבל אין לי אפשרות לקבוע באופן חד-משמעי שזאת התשובה.

אין ספק שבמקרים רבים, ובייחוד בדיבור, האוזן מושכת אותנו אל ה"זה". אנחנו כאילו מנסים לסתום איזה חור שנמצא שם, לפצות על חסך כלשהו. מדוע נדמה לנו שחסר משהו במשפט כמו "מעניין שהיא אמרה את זה"? האם הוא באמת נשמע טוב יותר, טבעי יותר, או נכון יותר בגרסה הבאה: "זה מעניין שהיא אמרה את זה"?

נותרתי ללא תשובות ברורות, אז הנה כמה שאלות לסיום:

על מה אנחנו מפצים כשאנחנו משתמשים ב"זה" הסתמי?

האם אנו מושפעים מאנגלית (או שפות אחרות, כמו צרפתית, שמשתמשות בצורות סתמיות כדי לייצג נושא)?

האם השימוש ב"זה" בכותרת של הארץ הוא תקין? (בין אם הוא תקין ובין אם לא, אני משתדל לא להשתמש בו בתרגום, וזאת מתוך הרצון לנקות, לעשות את המשפטים קצרים וקלים יותר).

ואולי השאלה החשובה ביותר: האם "זה" נשמע לכם טבעי ומדויק כפי שהוא מופיע בכותרת?

את סוגיית המבוכה וההשפלה נשאיר לפעם אחרת.

***

תוספת מאוחרת: בפייסבוק התקבלה תשובה מנטע שניר לגבי ההיבט הדקדוקי של העניין. נטע כותבת:

קוראים לזה "זה ייתורי", הוא לא ממלא תפקיד תמאטי ולכן לא מתנגש עם הנושא של המשפט שמופיע אחרי הפרדיקט. זה תקין דקדוקית.

תודה נטע!

נדמה לי שעניין ה"ייתוריות" מחזק את טענת הפיצוי – אנו מפצים כאן על משהו, או מרגישים חסך כלשהו, אחרת למה להוסיף למשפט אלמנט שאין לו שום תוכן תמאטי? צריך לזכור שלסדר המילים במשפט יש חשיבות רבה בכתיבה, כיוון שהוא עשוי לשנות גם את הפוקוס בקריאה, קרי את הדגש. עם זאת, אני לא חושב שהתוספת של "זה" בכותרת בהארץ משנה באופן משמעותי את הדגש, או מעניקה איזושהי עוצמה שחסרה בלעדיו. כלומר הדגש על "כל כך" נותר זהה, והדגש השני, שלדעתי נמצא על "קופיקס", בסוף המשפט, לא משתנה גם כן.

 

מהי אמת, בעצם?

בטור הביקורתי הזה, אלון עידן מצביע על ביטוי שכולנו מכירים היטב – "האמת שלי", ובהרחבה, "אני הולך עם האמת שלי". עידן בוחן את ההשלכות החברתיות והפסיכולוגיות של השימוש בביטוי הזה, אבל אני רוצה להתייחס רגע להיבט אחר, ולומר שבעצם יש פה דוגמה נהדרת להתפתחות של שפה.

הרי הביטוי "האמת שלי", כמו שאומר עידן, כלל אינו קשור ל"אמת" במובנה הקלאסי. בעברית של ימינו, הביטוי הכבול "האמת שלי/שלה/שלו" מתייחס, למעשה ל"אמונה" או "עמדה" שאדם מאמין בה בכל תוקף. יהיו אשר יהיו הסיבות התרבותיות להתפתחות הביטוי הזה, זוהי בעצם משמעות נוספת שצורפה למילה הזו, הרלוונטית רק לצורת השייכות, ואפשר אפילו לדמיין תרחיש עתידי שבו היא תהפוך להוראה מילונית נוספת תחת הערך הראשי "אמת". לדוגמה:

  • אמת – דבר נכון. "חשבתי שהוא שיקר, אך הסתבר שהוא אמר את האמת".
    • האמת שלי – דבר שאדם מאמין בו בכל תוקף. "אני הולך עם האמת שלי ומצביע להעביר את עדן בן-זקן לשלב הבא".

איך הביטוי הזה נוצר? האם הוא קשור לביטוי האנגלי true to myself ("להיות נאמן לעצמי")? יכול להיות, הרי לא קשה לראות את הקפיצה בין "להיות נאמן לעצמך" לבין הרצון לומר את דעתך בלי לרכך אותה. כשאני מגגל את הביטוי "my truth" באנגלית, אני מוצא כ-400,000 תוצאות, לא מספר עצום בקנה מידה של גוגל באנגלית, ובכל זאת הוא מעיד על כך שהביטוי הזה אינו זר לחלוטין לדוברי אנגלית. האם משם הוא בא? שוב, יכול להיות.

הביטוי "האמת שלי" חורק לנו כשאנחנו חושבים עליו לעומק. הרי, כפי שכותב אלון עידן, "האמת שלי" היא בעצם ההיפך מ"האמת" כיוון שהיא אינה עובדה אובייקטיבית, אלא דעה אישית. אבל אם בעתיד תתקבל המשמעות החדשה הזו בעברית באופן מלא, ולא תעורר בנו עוד אי נוחות, מבקרי תרבות ייאלצו לעבור לביטוי המעצבן הבא, שגם הוא יתקבל, וכן הלאה, וכן הלאה. עד אז, האמת שלו והאמת שלה והאמת שלי ימשיכו להישמע, לחלקנו, מטופשות למדי.

שבת כנה ונעימה שתהיה לכם,

תומר

המלצה אֶפִּית

התוכנית Epic Rap Battles of History היא אחת מסדרות הרשת האהובות עלי. היא לא חדשה, והיא כבר זכתה בפרסי "סטרימי" רבים, אבל העונה הנוכחית נהדרת, ורמת ההפקה בה טובה מתמיד.

כל פרק הוא "באטל-ראפ" של כמה דקות בין שתי דמויות היסטוריות (ולעתים גם שלוש ומעלה). היוצרים של הסדרה והכוכבים הראשיים שלה, פיטר שׁוּקוֹף (Nice Peter) ולויד אלקוויסט (Epic Lloyd) משתמשים במונח "היסטוריה" בחופשיות רבה. לצד קרבות כמו "איינשטיין נגד הוקינג" ו"שאקה זולו נגד יוליוס קיסר" אפשר למצוא גם את "דארת' ויידר נגד אדולף היטלר" ו"ג'ק המרטש נגד חניבעל לקטר".

הקרבות מצטיינים במשחקי מילים – אמנות חנונית למדי בצורתה הגולמית – וברפרנסים בלתי פוסקים שבאמצעותם המתמודדים קוטלים אחד את השני ומתרברבים בהישגיהם. הקרבות ה"היסטוריים" מקפידים באופן כללי על דיוק, ואם לא תכירו את הפרטים ההיסטוריים אתם עלולים לפספס את הבדיחות. אבל הקרבות הטובים ביותר, לטעמי, הם אלה שמבוססים על תרבות פופולרית וקולנוע. דוגמה מצוינת היא אחד הפרקים האחרונים, "ג'יימס בונד נגד אוסטין פאוורס" (כאן למעלה). המורשת העשירה של בונד היא קרקע פוריה לבדיחות ומשחקי מילים ששני הצדדים משתמשים בהם. למתקדמים: גשו לעמוד הזה, שמפרט ומסביר את הבדיחה בכל אחת מהשורות. תוכלו לראות כמה מחשבה וחדווה הושקעו בכתיבה.

אגב, יש לא מעט אורחים בקרבות. אמנם רובם כוכבי רשת בעצמם, אבל לאורך השנים התארחו גם סלבז רציניים יותר, כמו סנופ דוג (בתפקיד משה, נגד סנטה קלאוס) ואל ינקוביק (Weird Al, בתפקיד אייזק ניוטון, נגד ביל ניי).

צפייה מהנה,

תומר

נ.ב.

עוד כמה קרבות מומלצים:

לסטודנטים לספרות אנגלית

לסטודנטים לקולנוע

למעריצי סטיב ג'ובס

לחובבי רוקנרול

וכמובן – משחקי הכס

זהירות, גמל מעופף!

לא מזמן התפרסם באתר "אלכסון" טור יפה של אביב פרץ, העוסק בקושי להשתלט על שפה חדשה בעת המגורים בחו"ל. אביב סיים את הטור באנקדוטה הבאה:

"רק לפני שבוע ניסיתי להסביר לאמריקאי איפה נמצא הקוּלֶר. יעבור עוד זמן רב עד שיימחה מזכרוני תצלום עיני העגל שלו, אחרי שסרק את האיזור ולא הבין איך צידנית קשורה לעניין. ואתם, אל תהיו כמוני. אמרו water fountain".

כמה מגיבים קפצו ואמרו שדווקא מקובל לחלוטין לומר water cooler באנגלית לתיאור המכשיר שמכונה "קוּלֶר" בישראל. מגיב אחד אף טען כי האמריקאי שאביב דיבר איתו סתם היה ראש קטן, שהיה אפשר לצפות ממנו להבין. נשים רגע בצד את העובדה שרוב האמריקאים שאומרים water cooler, מתכוונים בעצם ל"בר מים" (נו, תמי 4) ולא לברזייה. אנסה להסביר מדוע האמריקאי לא היה מבין את אביב גם לו שניהם היו מדברים על "בר מים".

cooler bottle

אל תתנו לקולרים מרושעים להרוס לכם את היום

חשבו על הדוגמה הבאה בעברית: השותף לדירה ניגש אליכם ושואל אם יש לכם מפזר. הרי הייתם מתקשים להבין שהוא מדבר על "מפזר חום", אלא אם הוא היה מצביע ישירות על מפזר החום ושואל, "אפשר לקחת את המפזר?". גם במקרה הזה, הניסוח שלו היה נשמע מוזר. הרי פשוט "לא אומרים ככה" (אם כי לתחושתי העברית המודרנית כן סובלנית לקיצורים מהסוג הזה יותר מאשר האנגלית). אך המקרה שאביב הציג הוא חריף יותר, כי לא רק שלא מקובל לומר "קולר" באנגלית בהתייחס ל-water cooler, אלא של-cooler לבדו יש משמעות אחרת לגמרי, "צידנית". הנה דוגמה קיצונית יותר בעברית: אתם מסתובבים בפארק עם חברים, ולפתע אחד מהם אומר: "תראו את הגמל הזה!". אתם מסתכלים סביב בפליאה! מדוע יש גמל בפארק, באמצע העיר? הרי אין לכם שום אפשרות לדעת שהכוונה שלו הייתה ל"גמל שלמה" החביב שחולף על פניכם. הרגלים לשוניים שולטים בתפיסה, בייחוד כשההקשר אינו חד-משמעי.

דוברים זרים שמגיעים לארצות הברית עלולים להתבלבל לעתים תכופות, מכיוון שביטויים רבים באנגלית "מהגרים" לשאר העולם ובדרך משנים מעט את משמעותם. לדוגמה, אף על פי ש"דיסק און קי" הוא ביטוי ב"אנגלית", רוב האמריקאים לא יבינו למה תתכוונו. הם רגילים לומר flash drive, memory stick, או להשתמש באחת החלופות המקובלות האחרות. הייתם יכולים באותה מידה לומר להם "החסן נייד", בעברית.

בקיצור, גם אם נדמה לכם שאתם יודעים אנגלית מצוין, יש הרבה מאוד מלכודות שאפשר ליפול בהן כשמנסים להתרגל לשימוש יומיומי ומקומי בשפה. כדי לשלוט בשפה דיבורית על בורייה צריך להתאמן על רטוב. במובן זה, המגיבים שמיהרו לכתוב לאביב שדווקא כן אומרים water cooler, רק הצדיקו את הטענה שלו.