מבקרים מעטים בלבד נוהגים להתייחס באופן מפורש לאיכות התרגום בטורים שלהם. אולי הסיבה היא קוצר היריעה, אולי אין להם כלים לנתח את העבודה שנעשתה, ואולי כי פשוט אין להם משהו מעניין לומר (בסופו של דבר, יש הרבה מאוד ספרים שאין שום עניין בלשון שהם כתובים בה, במקור או בתרגום). אבל לפעמים זה גם עניין של נִראוּת המתרגם: יש איזו תפיסה רומנטית לפיה המתרגם צריך להיות שקוף. זאת גישה אקדמית ובלתי מציאותית. המתרגם לא יכול להיות שקוף כי תרגום, בכל מיני מובנים, הוא כתיבה של טקסט חדש. ואם מתרגמים לא יכולים להיות שקופים, הם צריכים לשאוף דווקא לכיוון ההפוך: להטביע את חותמם בטקסט, לנקוט עמדה ברורה בנוגע ללשון שהוא כתוב בה ובנוגע לקשר בין הצורה שלו לתוכן שלו. לא רק שזאת הדרך הנכונה לתרגם, אלא שהיא בלתי נמנעת. ולכן מבקר שמתייחס לסגנון של טקסט מתורגם מתייחס בהכרח לעבודתו של המתרגם. אי אפשר לצפות מכל מבקר להתחיל לערוך השוואה בין מקור לתרגום. זאת ציפייה מופרכת, כי כמות המילים מוגבלת וכמות השקלים מוגבלת גם כן. אבל נדמה לי שבכל זאת חסרה איזושהי הכרה – אולי בגלל גישת השקיפות המוטעית – במידת ההשפעה של המתרגמים והעורכים על ספרות מתורגמת.

מהסיבה הזאת, הביקורת של אריק גלסנר בשבעה לילות על ״הירחים של יופיטר״ מאת אליס מונרו (תרגום: אורטל אריכה) משכה את תשומת לבי. בסיום הביקורת הוא מקדיש פסקה שלמה לתרגום, מביא דוגמאות לכמה משפטים שלא מצאו חן בעיניו וחותם: ״כשזה נוגע לספרות בדרגה הגבוהה ביותר – צריך לדקדק במיוחד״. גלסנר (מבקר ספרות מצוין) צודק לגמרי, ואני מאמין שהדוגמאות שהוא מביא כאן באמת הפריעו לו. אבל אני לא חושב שסימון ויירוט של משפטים בודדים הוא צורת ההתייחסות הנכונה לתרגום של יצירה. ראשית, הקוראים לא יכולים לשפוט את המשפטים האלה מחוץ להקשר. ייתכן שבתוך הרצף הסיפורי, המשפטים נעשים הגיוניים יותר. גלסנר כותב, לדוגמה, שהכוונה במשפט ״אולי הן כולן נשמרות לעצמן״ אינה ברורה. אבל איך אני, כקורא, אמור לשפוט את הטענה הזאת בלי לדעת מי "הן" ומדוע הן "נשמרות"? כתיבה ספרותית טובה מותחת את גבולות השפה ולשם כך היא נעזרת בהקשר, ומכיוון שבביקורת קצרה כל כך אין מקום להקשר, יש בעייתיות בהיטפלות למשפט כזה או אחר. גלסנר כותב גם: ״האם לא היה ראוי לתרגם לעברית גם את שמות כוכבי הלכת (עמ׳ 269)?״ אולי ואולי לא. אין כלל אחד לגבי בחירה בגרסה העברית או הלועזית של השמות, ובכל טקסט יש שיקולים שונים שמשפיעים על בחירות מסוג זה.

אני חושב שצריך לנקוט גישה אחרת בביקורת תרגום בעיתונות, ולא רק כי הביקורות קצרות וקשה להרחיב בהן בנוגע לדוגמאות בודדות, אלא גם כי דוגמאות בודדות הן לא מה שקובע אם התרגום טוב או לא. איכות של תרגום נמדדת בראש ובראשונה ביכולת של המתרגמת או המתרגם לייצר את ״המוזיקה״ הנכונה לטקסט, אם לשאול את המטאפורה (המדויקת כל כך) שנילי מירסקי ואחרים השתמשו בה. מירסקי אומרת:

"אני מתרגמת בעיקר דרך האוזן, מקשיבה למוזיקה של המשפט, לריתמוס שלו, ומנסה "לבצע" אותם בעברית. לכל ספר ולכל סופר מוזיקה משלו. זה אולי נשמע ערטילאי, אבל בעינַי אין ניסוח מדויק מזה. כל משפט נושם בצורה מסוימת. כמתרגמת, המשימה שלי היא להעביר את הנשימה הזאת בדיוק".

כל אחד יכול לפשל פה ושם, ובספרות גדולה אכן ראוי להצביע על טעויות ומעידות, אבל לדעתי היה חשוב הרבה יותר להתייחס למידת ההצלחה של אריכה בהעברת המוזיקה הזאת: האם לשון התרגום מתנגנת היטב והולמת את התוכן? האם חוויית הקריאה שהמתרגמת ועורכיה מספקים לנו היא חוויה טובה?