זיעת המתרגם

יום שבת מעמיד את המתרגמים בהתלבטות קשה: לתרגם עוד כמה מילים היום? לא סתם דוגל העולם המערבי הקפיטליסטי בימי חופש שבועיים; זה בריא יותר, זה טוב לנפש, זה שקול לאורך חיים מקצועי. אבל עצמאים שתלויים אך ורק בעצמם (ובתקינותו של המחשב שלהם) כדי לעבוד, אינם מחויבים לשבת בחוסר מעש בשבת. אין משרד שנעול בפניהם. המאמר או הכתבה או הספר ממש שם, לידם, במרחק דאבל-קליק אחד קטן מהפייסבוק. הם מתלבטים ומזיעים בתחושה תמידית שאפשר לחסוך עוד קצת עבודה מאיזה "שבוע הבא" ערטילאי או לעשות עוד כמה שקלים יקרים.

אז הנה לכם פוסט קטן לסיומו של סוף השבוע. לקוחות התרגום, אל תשכחו – המתרגמים שלכם מזיעים גם כשאתם נחים.

המתרגמים מזיעים:

בשבת,

בסוכות,

באמצע הלילה,

באמצע הביס,

בחדר הכושר,

כשהם מחפשים כסף קטן לעודף בארנק,

כשהם עושים כלים,

כשהם עושים כביסה,

כשהם מצילים את העולם (למי שרלוונטי),

בתוך האוטו,

בתוך האוטובוס,

מתוך רגשות אשמה,

עם העיניים על חשבון הבנק,

עם האצבעות על האייפון,

עם הפנים קדימה,

ועוד.

 

אז שיהיה שבוע מצוין לכולם, מתרגמים בפרט, עצמאים בכלל, לקוחות וכל השאר.

 

תומר

מודעות פרסומת

קצת על הערות שוליים (ועל "שקיעת הקולונל")

שלום לכם (1),
 

לאחרונה סיימתי לקרוא את הספר "שקיעת הקולונל", מאת הסופר האיראני מחמוד דולת-אבאדי, שראה אור בסדרת "ספריה לעם" של עם עובד. הספר נכתב בימים שאחרי המהפכה האסלאמית באיראן (1979) אבל הוחרם שם ופורסם רק לפני שלוש שנים בציריך, בתרגום לגרמנית. הוא מתאר את המצב המסובך ששרר אז במדינה ומראה שמבוץ עמוק קשה לצאת, ולא משנה אם מושך אותך מלך או איש דת. שווה לקרוא את הספר משתי סיבות מרכזיות: 

  1. הוא וספר איראני נוסף ("דודי נפוליאון" של איראג' פֶּזֶשְכְּזָאד, הוצאת חרגול) ראו לאחרונה אור במקביל, והם הספרים המודרנים הראשונים שתורגמו מפרסית לעברית ופורסמו בהוצאות משמעותיות (2). בעידן של דיבורים בלתי פוסקים על מלחמה נגד איראן, מתבקש שישראלים יקראו ספרים שיצאו לאור במדינה הזאת, שאינה באמת מוכרת לנו.

  2. הספר מציג סגנון ייחודי ביותר, שכולל חילופי נקודות מבט בין דמויות, מעבר ממספר גוף שלישי למספר גוף ראשון וחזרה, וצורה אמנותית בלתי שגרתית.

 את שני הספרים תרגמה מפרסית אורלי נוי, שנאלצה להוסיף לא מעט הערות שוליים. הספר עמוס ברפרנסים תרבותיים שמעט מאוד ישראלים יכירו. למשל, בניו של הדמות הראשית ב"שקיעת הקולונל" נקראים על שם פטריוטים ורפורמטורים חשובים בהיסטוריה של המאות התשע עשרה והעשרים באיראן, דמויות שמייצגות את ערכיו, וקשורות כולן לניסיונות ליצירת שינוי באיראן. אורלי עשתה עבודה נהדרת עם ההערות התמציתיות אך המחכימות. זאת לא עבודה קלה בכלל לכתוב אותן, והמקרה הזה מוכיח מדוע צריך מתרגם להכיר את הרקע ההיסטורי והחברתי שבו מתרחש הספר שמולו.

העטיפה של "שקיעת הקולונל", הוצאת עם עובד. תרגום: אורלי נוי.

 ובכל זאת, הערות שוליים הן דבר בעייתי. מצד אחד, אין ספק שיש צורך בהבהרות בשביל הקורא הישראלי, שלא מכיר דמויות איראניות חשובות כמו אמיר כביר, הרפורמטור הגדול מהמאה התשע עשרה, או דמויות שונות מתוך ה"שאה-נאמה" (האפוס מהמאה העשירית, ונדבך מרכזי ביותר בקנון הספרותי הפרסי). ההבנה של מי הן ומה הן מוסיפה עושר לסיפור ולעתים אף חיונית להבנתו (3).

מצד שני, זה ספר קשה לקריאה מבחינה סגנונית, בלי קשר למקום שהוא נכתב בו. העצירה לעיון בהערות שוליים, שנמצאות בשפע גם בתחילת הספר, בשלב ההסתגלות של הקורא, בהחלט עלולה לפגוע ברצף הקריאה. מעניין אותי מאוד לשמוע על ספרים שקראתם, והרגשתם שהערות השוליים שבהם פוגעות בקריאה הרבה יותר מאשר תורמות לידע.

 אני בטוח שאורלי וההוצאות התלבטו לגבי חלק גדול מההערות. וברפרוף קל ב"דודי נפוליאון" כבר ראיתי שיש הערות שוליים. זה ספר הומוריסטי, תכונה שרק מעצימה את הניגוד שתיארתי כאן. בכל מקרה אני מחכה מאוד לקרוא אותו, ולא רק את ההערות.

 תומר

1. מטא-הערת-שוליים. אילוסטרציה.

2. אנא תקנו אותי אם אני טועה. קיימים תרגומים לספרות ושירה קלאסית. בנוסף, איתרתי בחנות יד שניה ספר שנקרא "מסיפורי פרס החדשה", משנת 1967, ובו ליקט המתרגם, יעקב משיח, מספרות המאה העשרים באיראן. עם זאת, הספר ראה אור בהוצאה קטנה והשפה בו מעט מיושנת לימינו.

3. למי שמעוניין להכיר מעט את ההיסטוריה המודרנית של איראן, אני ממליץ על הספר A History of Modern Iran מאת Ervand Abrahamian. הספר לא ארוך, ולמרות זאת מצליח לסכם בצורה מתובלת את ההתרחשויות של מאה וחמישים השנים האחרונות במדינה הזאת (ספוילר: יש יותר ממהפכה אחת, זה לא עם שהיו לו חיים קלים בזמן האחרון).

לא קל לדבר על מה שהיה

שלום,

לכל מי שלא מכיר את Grammar Girl, או בשמה האמתי, מיניון פוגארטי, היא מעין סטארית של דקדוק בארצות הברית. יש לה בלוג ופודקאסט חביבים ביותר (וגם כמה ספרים) על סוגיות שונות של דקדוק באנגלית, שמיועדים בעיקר למי שמעוניין לכתוב בצורה יפה ורהוטה יותר.

 

השבוע היא אירחה את ניל ויטמן (אורח קבוע בבלוג שלה) שכתב פוסט על שימוש בזמן הווה בתיאור זמן עבר באנגלית. בקצרה: הצורה התקינה לתאר רצף פעולות בעבר באנגלית היא להישאר בעבר. אבל.

שתי דוגמאות:

She told me that she went home

The girl who was next to me was named Stephanie

אלה הצורות ה"תקינות" ביותר לכתוב את המשפטים האלה באנגלית (אני שם את המילה "תקינוֹת" במרכאות כי מה בין תקינוּת להעברת מסר ברור. מה נהיר יותר: "אנא ממך, הזז את רכבך  מהנתיב", או "אני יכסח אותך אם 'תה לא מזיז ת'אוטו שלך תוך שני רגע". כן כן, דוגמה פופוליסטית). אבל כשמדובר בתיאור מצב (השם שלה הוא…), ולא בפעולה (היא הולכת הביתה…), השארת הפועל בעבר עלולה להשתמע כאילו המצב כבר אינו כמתואר. כלומר – השם שלה כבר אינו סטפאני. ולכן לפעמים עדיף להקריב את התקינות על מזבח הבהירות ולכתוב: The girl who was next to me is named Stephanie. מעטים דוברי האנגלית שירימו גבה.

 

הפוסט הזה הזכיר לי את אחד השיעורים שנחרטו בי בלימודי התרגום באוניברסיטת תל אביב, והוא עוסק באופן הנכון ביותר להתמודד עם תרגום תיאור מצב בעבר מאנגלית לעברית. She told me that she loved me יש לתרגם: "היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי". כלומר, הפעולה השנייה בהווה. מדוע בעברית לא נשאיר אותה בעבר? כי אם נכתוב: "היא אמרה לי שהיא אהבה אותי", ישתמע שהיא כבר לא אוהבת אותי. בתרגום הראשון שהצגתי, נשמור על המשמעות המקורית: היא סיפרה לי שהיא אוהבת אותי נכון לאותו רגע שבו התקיימה השיחה.

הבהרה קטנה: מדוע באנגלית משאירים את המילה בעבר? כיוון שיש באנגלית זמן דקדוקי שלא קיים בעברית: Past Perfect. אם דובר האנגלית היה מציין שמישהי אמרה לו: She told me that she had loved me. היה עלינו לתרגם: "היא אמרה לי שהיא אהבה אותי (ועכשיו כבר לא)".

 

בפוסט שהזכרתי כאן מרחיב ויטמן מעט על מה ש"משתמע" מעבר למילים. לא בצורה מעמיקה, כמובן, ובכל זאת הצצה נחמדה לתחום הפרגמטיקה, אחד התחומים המעניינים יותר בבלשנות, לטעמי.להתראות בינתיים,

תומר

נ.ב.

תודה לברק מהבלוג http://cafebezol.com/ ולניצן לפידות על העזרה בפוסט הזה, שבמקור היו בו כמה טעויות שהם עזרו לי לתקן.