מדפים עלובים שלי

ברגע של שעמום מצאתי את עצמי בוהה במדפי הספרים שבפינת העבודה שלי. השולחן, שעליו צג מחשב וערימה של ספרים וניירות שפעם בכמה חודשים אני עושה בה סדר, עומד בפינת החדר ומאחוריו חלון גדול שאני אף פעם לא פותח. מימין לו, במין כוך, תלויים שני מדפי עץ ועליהם ספרים, כרטיסי ביקור וחפיסות מאובקות של מיתרים לגיטרה.

יש שם בעיקר ספרות מודרנית, ישראלית וזרה: הרבה עם עובד (מקיואן, שייבון, קובץ הסיפורים האחרון והנפלא של יהושע קנז), אבל לא רק: גם מורקמי, טושה גפלה וטרבאי, וכמה ספרים של "סמטאות". יש ספרי עיון שקראתי על ספרות פרסית מודרנית, וספרות פרסית שעוד לא קראתי (למרות שבקרוב צריך לבחור נושא לתזה). יש קרוב ל-20 ספרי קומיקס מהוצאת ורטיגו, כולל כמה גליונות של Fables בצרפתית שעזרו לי לתרגל את הקריאה. נמצא שם גם מילון הניבים של אריה גולן שקיבלתי במתנה, ולפעמים אני שולף אותו ומעיין בו כשביטוי כלשהו הביס אותי והמצח כבר מדמם מרוב תסכול. יש שם תהלים של קסוטו, שאין לי מושג למה או איך הוא הגיע לשם, וספר בשם 1000 Pin-up Girls שקיבלתי בתור בדיחה לפני שנים. הם לא עומדים אחד ליד השני, זה יהיה די נדוש. על הספרים שבמדף העליון שוכב גם "שחקן מספר אחת", ספר מתורגם שערכתי ומעט מאוד אנשים קראו.

לא קלאסיקות

לא קלאסיקות

אז בזמן שבהיתי במדפים האלה (יש עוד כל מיני כוכים בדירה שספרים תקועים/שוכבים/עומדים בהם) הבנתי פתאום שאין עליהם שום ספר שאפשר לקרוא לו "קלאסיקה" – טוב, חוץ מתהלים, וגם קאמי מרים ראש – אין שם ספרי פילוסופיה, אין שם ספרי היסטוריה מכוננים. בקיצור: אין שם ספרים שמצטטים. אני תמיד זה ששואל אחרים אם יש להם בבית תרגומים לעברית של אוסטן או אפלטון, מובי דיק או האיליאדה. אני באמת חושב שאנשים לא מצטטים מספיק את גיימן ואוסטר.

אמנם בבית אריאלה כבר הוצאתי כרטיס חבר, ואת הביקורים שלי שם שכללתי וייעלתי, אבל אני שואל את עצמי אם המדפים האלה ראויים לאדם שבחר לעסוק בתרגום, מקצוע יומרני למדי. האם לא מגיעה לי ספרייה יומרנית? יהיה באמת נפלא לשלוף בקלילות את כל כתבי שייקספיר מהמדף ולשרוק לי שיר שמח בעודי מאתר ציטוט מ"חלום ליל קיץ" (חשבת שהתקלת אותי, כותב מרושע?). וכשמתרגם אחר יבקש ממני לאתר לו ציטוט של בלזק, השריקה העליזה תהפוך לצחוק מאיים כי אני אדע שבאותו רגע נכרתה ביננו ברית שטנית, ויום אחד, כשהוא לא יצפה לזה, אולי אפילו באמצע הביס-של-השניצל-לייק-בפייסבוק, אני אדרוש לגבות את הטובה שהרווחתי.

כדי לבקש ציטוט מאדם אחר אני צריך לומר לו באיזה חלק של הספר לחפש. לכן אין לי ברירה אלא להיכנס לרשת (הנה הטאב של פייסבוק מאיים משמאל, אבל אני גולש באומץ לגוגל בוּקס), לחפש את המקום היחסי של הציטוט בגרסה האנגלית, ולמסור אותו לשומרוני הטוב כדי שיימצא אותה בתרגום לעברית. את כל התהליך הזה הייתי צריך לעשות בכל מקרה גם אם הספר בעברית היה עומד על אחד המדפים שלי, ולכן המשוכה היחידה שמתווספת היא התיווך של אותו אדם נוסף. מבחינה טכנית, אין פה באמת בעיה, כי אנחנו בשנת 2015 וכולם נגישים בשנייה, ויש פורומים מלאים במתרגמים ששמחים לעזור. אז נשארנו עם המחסום החברתי, כי לא תמיד יש כוח לתקשר עם עוד בן אדם, או לבקש עזרה מאיזה טיפוס שהשיחה איתו גובה מחיר נפשי כבד. בעולם המקוון, כמו במציאות, אין טוב בלי רע.

שנות השמונים במאה ה-21. רלוונטי מתמיד.

שנות השמונים במאה ה-21. רלוונטי מתמיד

בסופו של דבר, הרצון בספרייה ביתית מרשימה טמון בשני עניינים: דאווין ושאר רוח. הדאווין הוא ביכולת להשוויץ בספרייה בפני אנשים אחרים, ובפני עצמנו. אני לא מזלזל בזה בכלל, אם במקרה התגנבה לכאן נימה של ציניות. לכל אדם יש המעט שלו, ומן הראוי – והרצוי – שנשתמש במעט הזה כדי להרגיש טוב עם עצמנו על חשבון אחרים (לפחות בלב, לא צריך להיות מגעילים).

שאר הרוח הוא במבט החולף על פני הספרים ובזיכרונות העולים מהם. את מובי דיק לא קראתי, אבל את הספרים שעל המדפים שלי, כן. אז שיישארו איפה שהם. האינטרנט קרוב מתמיד, וגם בית אריאלה לא רחוק מדי.

תומר

נ.ב.

מקבל המלצות לספר אחד שיגרום לי להרגיש הרבה יותר מתנשא ועילאי. הזוכה יתווסף לספרייה שלי.