שלום,
אני מביא כאן פוסט יפה מהבלוג הספרותי של מגזין ניו יורקר. מחד גיסא, נדמה לי שהיא תעניין מתרגמים, בגלל קרבתם לנושא. ומאידך היא תעניין גם כל אחד אחר, מפני שהיא מציגה בצורה יפה, דרך המקרה של הספרות היפנית בכלל והרוקי מורקמי הפופולרי בפרט, כמה נקודות מהותיות לגבי תרגום ספרותי.
בין הנושאים העולים בכתבה: מורקמי כסופר שצובר פופולריות אדירה אף על פי שהוא כותב בשפה שמעט אנשים שולטים בה; התפקיד שממלאות יצירות מתורגמות ביפן; למי שייכת היצירה המתורגמת – לסופר או למתרגם?; מבט קצר על ההבדלים שקיימים בין יפנית לאנגלית, והאופן שבו הם עלולים להקשות על התרגום; מורקמי על אורך חיי המדף של התרגום.
כמה שאלות חלפו בראשי בזמן הקריאה, ואולי תוכלו להתייחס אליהן אתם לאחר קריאת הכתבה:
- מה דעתכם על סופרים-מתרגמים? האם מוטב שסופר בעל סגנון מובחן לא יתרגם?
- האם אתם מוצאים הבדל סגנוני מהותי בין יצירות מקור בעברית ליצירות מתורגמות בעברית? מעבר לביטויים המתורגמים בצורה מילולית מדי, האם אתם מוצאים השפעה מהותית של שפות זרות על הטקסט המתורגם בעברית?
- כמה מספריו של מורקמי תורגמו לעברית מהתרגום שלהם לאנגלית, ביניהם "קורות הציפור המכנית" ו"ארץ פלאות קשוחה וסוף העולם", שאת שניהם אני מאוד אוהב. תרגום מתווך, דרך שפה שלישית, נחשב בדרך כלל לאסון. במקרה הזה הטקסט עבר שלוש שפות משלוש משפחות שונות (היפנית, הגרמאנית והשמית). בשני הספרים האלה, כמו בכל ספריו של מורקמי, קל להבחין בסגנון מובחן. אז מה בעצם הולך לאיבוד? (רמת קושי גבוהה).
- למתרגמים: כמה פעמים הזדמן לכם להיות בקשר הדוק עם סופר בתהליך התרגום?
- בונוס: תוכלו להמליץ על ספרים יפנים נוספים שתורגמו לעברית? אני מכיר רק את "שמיים כחולים, אדמה לבנה" המצוין של הירומי קוואקמי (סמטאות, 2012. מיפנית: נעמי עזר נקשימה).
מחכה לתשובות,
תומר
נ.ב.
אני רוצה להודות ליעל כהנא-שדמי מ"התרגומיה", דוברת יפנית בפני עצמה, שהפנתה אותי לשני פוסטים רלוונטיים מהבלוג שלה:
ראיון עם פיליפ גבריאל, ממתרגמיו של מורקמי.
עבודה של יעל, ועוד שתי חברות, בנושא נורמות של תרגום פרוזה יפנית לעברית.
tomerbenaharon.com 
לגבי שאלה 1, אני חושבת שזה בסופו של דבר עניין של אגו: האם הסופר מוכן "לכבות" את הסגנון שלו, להקשיב למקור ולהעביר אותו כפי שהוא במידת האפשר. לדעתי גם אנחנו, כמתרגמים שאינם סופרים, מתמודדים לפעמים עם הסוגיה הזו, בקנה מידה קטן יותר – מתי אנחנו מוכנים לוותר על הניסוחים והמשלבים האהובים עלינו כדי להעביר את המקור באופן המיטבי.
לגבי שאלה 2, אין לי דעה, אבל אני חושבת שיכול מאוד להיות שכותבי המקור יושפעו מהתרגומים שהם קוראים, ואז ה"תרגומית" תחלחל לכתיבה שלהם.
לגבי שאלה 3, אי אפשר לדעת מה הולך לאיבוד עד שלא יושבים עם שלושת הטקסטים ומשווים ביניהם. בעבודה שעשיתי עם חברות שלי ופורסמה בתרגימא, כתב העת של אגודת המתרגמים, הגענו למסקנה המתבקשת שהמתרגם לעברית, אם להשתמש במקרה המבחן שלנו (ושלך), נופל במקומות שבהם המתרגם לאנגלית סוטה מהמקור או טועה. מה שקורה בפועל הוא שהמתרגם לעברית נצמד לתרגום האנגלי ונאמן אליו (בגלל נורמות התרגום לעברית של השנים האחרונות), אבל המתרגם לאנגלית מתרגם בצורה יותר חופשית ומשנה את הטקסט (לפעמים כדי להפוך אותו לאקזוטי יותר), ויש לו גם טעויות, וכל הסטיות הללו מונצחות גם בתרגום העברי.
http://he.scribd.com/doc/138367672/%D7%AA%D7%A8%D7%92%D7%99%D7%9E%D7%90-2011
והבונוס: http://www.lit-republic.co.il/?p=8072
אם זה לא מספיק לך, רבים מהסופרים היפניים החשובים תורגמו גם לאנגלית.
תודה יעל, על התגובה, ההמלצות, וגם על הלינקים לבלוג שלך, שהוספתי לפוסט.
במיוחד מעניינת תשובה 3, אף על פי שכך היה צפוי שיהיה. טוב לראות שיש מי שבדק את זה.
שלום תומר,
השאלות שהעלית כאן מאוד מעניינות, ויוצא לי לא אחת לחשוב עליהן. המקרה הספציפי של מורקמי מאוד מיוחד בשל מעמדו ובשל אופיו של האיש עצמו. מעמדו של מורקמי בעולם (ובעקבות כך גם ביפן) הוא של סופרסטאר, ולכן גם מתרגמיו (במיוחד לאנגלית) זוכים לחשיפה רבה ונאלצים גם לתרגם וגם להגיב על התרגומים של עצמם בתקשורת. בנוסף, מורקמי סופר מאוד מעורב, וכפי שראית במאמר, משוחח עם המתרגמים שלו ומשפיע על התרגום. יש מאמר מעניין על היחסים בין סופר למתרגם ועל השפעתו של מתרגם על הסופר, אם מעניין אותך, הנה קישור: http://wordswithoutborders.org/dispatches/article/the-making-of-originals-the-translator-as-editor-part-1
בנוגע לסעיף הראשון, נדמה לי שסופר טוב יכול (אך, כמובן, לא חייב) להיות מתרגם מעולה. אין ספק שכל אדם שמתרגם מביא את עצמו לתוך התרגום, נותן את הפרשנות שלו לטקסט, בוחר במילים שמישהו אחר אולי לא ייבחר. סופר טוב, אדם ששולט בשפה ובמילים, רגיש לדקויות קטנות גם של שפת המקור וגם של שפת היעד, יכול בוודאי לעשות עבודה מעולה ונאמנה למקור, גם אם סגנונו ייחודי. נדמה לי גם, שסופר בדרך כלל יבחר לתרגם דברים שקרובים ללבו ולסגנונו וכך ייתכנו שוב יחסי גומלין בינו לבין הטקסט שהוא מתרגם. כשקראתי את "יער נורבגי" של מורקמי כל הזמן חשבתי שיש בו משהו מפיצג'רלד, ומאוחר יותר גיליתי שפיצג'רלד הוא אחד הסופרים האהובים על מורקמי, והוא גם תרגם את "גטסבי הגדול" ליפנית.
ועכשיו אני קופצת לסעיף הבונוס. בבלוג שלי יש רשימה של ספרים שתורגמו מיפנית לעברית: http://ireadjapan.wordpress.com/readinglist/ ואם אתה רוצה המלצות יותר ממוקדות, כתבתי פוסט אורח ב"רפובליקה הספרותית" עם המלצה על חמישה ספרים: http://www.lit-republic.co.il/?p=8072
תודה אירית, על כל ההפניות. יש הרבה יותר ספרים שתורגמו מיפנית לעברית מאשר ידעתי.
בנושא הסופר כמתרגם, אני נזכר בהרצאה של אחת מבעלות ההוצאות הקטנות בארץ. השתמע מדבריה שהיא לא התלהבה במיוחד לעבוד עם סופרים כמתרגמים. כמובן, ייתכן שזה קשור לשליטה בשפת המקור, אגו, ועניינים אחרים. עניין אותי לשמוע שאת מעודדת את הכנסת הקול האישי לתרגום (בדומה לפיליפ גבריאל, ממתרגמיו של מורקמי, בקישור שצירפתי כאן תודות ליעל כהנא-שדמי). התחושה שלי היא שאולי זו לא התפיסה המקובלת בארץ. שהנאמנות למקור מקבלת חשיבות עליונה, וכשאומרים על מישהו או מישהי שהם "מתרגמים נפלאים", זה בגלל נאמנות עילאית למקור. יש איזשהו משחק לא פשוט בין הבאת קול אישי בצורה שלא תרמוס את המקור. זה אפשרי כמובן, ודורש כישרון. האם קראת את "יער נורבגי" במקור? או שתרגום הוא זה שנתן לך תחושה של פיצג'רלד?
נדמה לי שלא ניסחתי את עצמי היטב. לא התכוונתי שאני מעודדת הכנסת קול אישי, אלא שזה דבר בלתי נמנע. כשאנחנו עוסקים במשהו, אנחנו מביאים את עצמנו פנימה. אדם לא יכול למחוק את עצמו מעשיה. הראיה לכך היא שלעולם לא יהיו שני תרגומים זהים לאותה יצירה. בעיני יש חשיבות רבה מאוד לנאמנות למקור, וזאת גם אחת הסיבות לכך שאני נמנית על מתנגדי התרגום המתווך.
את "יער נורבגי" קראתי ברוסית כשעוד לא ידעתי יפנית. כך שאכן, הרושם שלי הוא מהתרגום ולא מהמקור (ככל הנראה המתרגם עשה עבודה טובה, כי ראיתי התייחסויות לכך שהתחושה שלי אינה חסרת בסיס).
לא לא, ניסחת את עצמך בסדר גמור:) אני חושב שאנחנו מסכימים, בסך הכול. השאלה היא, כמובן, איפה הקו האדום של אותו קול אישי: שני תרגומים לא יהיו זהים גם בגלל הבדלים סגנוניים שעלולים להיות קטנים אך להצטבר. אני חושב שמה שאותה בעלת הוצאה התכוונה לומר הוא שהסופר "מרשה לעצמו" להשתולל בגלל הסגנון המובחן הייחודי שלו.
מאוד מעניין, וגם הבלוג שלך מרתק!
הריאיון עם פיליפ גבריאל אצל יעל כהנא-שדמי מעניין. מעניינת ההערה על ההחלקה של חלק מהמאכלים בתרגום לאנגלית. חשוב לציין שבעברית החלקות או טשטושים מהסוג הזה פחות לגיטימיים, למרבה השמחה, וספציפית בנוגע לאוכל אצל סופרים יפנים בכלל ומורקמי בפרט – שתיאורי האוכל אצלם מרתקים ומעוררים תיאבון
מסכים לגמרי. הדבר הראשון שהותיר בי רושם בספר הראשון של מורקמי שקראתי, "קורות הציפור המכנית" (שתורגם מאנגלית!) הוא תיאורי האוכל.