יומן תרגום: שיר היתוש

מכל בחינה שהיא, הקיץ הוא תקופה קשה עבורי. כמתרגם, החום הורס את היכולת שלי לשבת בשקט ולהתרכז – טיפת זיעה בודדה שנוזלת לאורך הגוף יכולה לגזול ממני את כל הריכוז; כג'ינג'י, אני צריך להיזהר מהשמש, אחרת אחזור הביתה מסיבוב בחוץ ואגלה שהפכתי לעגבניה צלויה; כתל אביבי, אני נאלץ להיצמד למזגן ולצבור חשבון חשמל עצום, אחרת אטבע בלחות.

אולי זו הסיבה שבגללה מצאתי את עצמי מקשיב לא מעט ל-"Mosquito Song" של Queens of the Stone Age. בעיני זה שיר קיץ אלטרנטיבי שסוגר אלבום קיצי מבריק. ויש בו גם נחמה מסוימת, כזו שמקבלים כשיושבים בערב במרפסת עם בקבוק בירה. ועכשיו, כשהטמפרטורות מתחילות לעלות והיתושים עטים על בתינו, התחלתי בפרויקט מוזר למדי של תרגום השיר לעברית. "שיר היתוש", בצלילים ובאווירה שלו, מתחבר אצלי בראש לעברית מעט גבוהה יותר; לכן החלטתי לנסות לדחוף את המשלב מעט למעלה, למרות שאוצר המילים של הטקסט המקורי לא מתוחכם במיוחד, והכוח שלו מגיע מהלחן, ההגשה, הדימויים והתחביר הרופף.

אציג בפניכם בית ראשון ופזמון ראשון (כבר יש לי כמה רעיונות לשאר השיר, אבל הם עדיין לא מספיק מגובשים) בתקווה לקבל פידבק. מי יודע, אולי אפילו יהיה נחמד להקליט את זה בסופו של דבר. אציג גם כמה חלופות והתלבטויות שיש לי לגבי הטקסט הקיים.

הנה קישור לMosquito Song – Lyrics.

 

גרסה עברית

בית ראשון

1 שמש קופחת על ראשך

2 יתוש יבוא ימצוץ דמך

3 ללא רחם הוא יכרסם

  בבשרך

4 בעת טיול בין העצים

5 הסכת ושמע קינת עלים

6 עם כל פסיעה ההכרה

  חומקת לה

פזמון ראשון

7 אנה תפנה

8 אנה תברח

9 שיר ערש מתוק

10 אותך ייקח

הערה כללית

ברוב המקרים לא התרחקתי יותר מדי מהטקסט המקורי (ברמת המשמעות של כל משפט ומשפט), גם אם הניסוחים שונים. נדמה לי שאני פחות מרוצה דווקא מהמשפטים שנשארים צמודים מאוד למקור, כמו משפט 2. אני מאמין שהדבר החשוב ביותר בשיר כזה הוא לייצר אווירה מסוימת. מכיוון שאני חדש לתרגום שירה מכל סוג שהוא, יש הרבה מקום לשיפור ומשחק גם בהיבט הזה. ומובן, חשוב לזכור שהטקסט אמור להתאים גם ללחן.

הערות לפי משפט

1 – פעלים אפשריים: קופחת, צולה. משלב גבוה יותר מהמקור. חסרה החזרה של הפתיחה.

2 – צמוד למדי לטקסט המקורי, מלבד המעבר ליחיד. הפועל "ימצוץ", גם ברמת המצלול, נראה לי מתאים מאוד לשיר.

3 – במקור ישנה שורת ה-skin and bone שמייצרת דימוי נפלא ומביאה את עקיצת היתוש לכדי סוריאליזם. הביטוי "ללא רחם" מנסה להחדיר את הסוריאליזם על דרך המשלב, וגם מילת הסיום הבודדת, "בבשרך", נועדה לשחזר את תחושת הבדידות של המקור.

4 – 5 – במקור שני המשפטים האלה כאילו תלויים באוויר ולא מתחברים בדיוק למשפטים הקודמים או הבאים. ניסיתי לנצל אותם כעוגן אווירתי, והביטוי "קינת עלים" הוא התרחקות פרשנית שלי מטקסט המקור. אני מודה שאין לו הצדקה קונקרטית. זה משהו שנתקע לי בראש ומאותו רגע לא הצלחתי להיפרד ממנו. הביטוי "מרגיש" לי נכון לשיר, וכך גם המילה "טיול", שבקונטקסט הנוכחי מקבלת גם היא גוון סוריאליסטי משהו.

6 – התרחקות נוספת. המקור מדבר על חוסר ידיעה, ולא על אובדן הכרה, אבל במהותו הוא מדבר על איזשהו ערעור של יסודות העולם. אני החלטתי ללכת על מקום של אובדן מוחלט של הכרה, שמתקשר גם, כמובן, לאובדן דם. פרשנות מוטלת בספק?

7 – 8 – נסיקה משלבית. אבל זה בדיוק הדבר שרציתי לעשות בגרסה העברית הזו. הניסוח "אנה תפנה, אנה תברח", "יושב" כל כך יפה על הלחן. חיסרון אפשרי (אם זה אכן חיסרון) הוא שהמשלב הגבוה מצריך צורת הגשה שונה שתתרחק מההגייה המינורית של ג'וש הומי.

9 – 10 – שתי השורות האלה הפכו לשם של אלבומם הבא של "קווינז", אבל זה דבר שכנראה מוגזם לנסות להתחשב בו. אני רוצה להאמין שברמת האווירה, הטקסט העברי עומד במשימה, גם אם הוא שותל הברה מקדימה (המילה "שיר") – זאת לא הטקטיקה האלגנטית ביותר לתרגום שיר שאמור להתאים ללחן מסוים. חיסרון נוסף – האופן שבו הומי מאריך את סיום הפזמון, מתאים מאוד לדיפתונג שבמילה paralyze, ואפילו ל-z שבסיומה (אם כי כמעט שלא שומעים אותה). זה חסר לי ב"ייקח" (וחשוב מאוד לרכך את החית הנוראה).

שיר ערש מתוק אותך ייקח

שיר ערש מתוק אותך ייקח

זהו בינתיים, אני מניח שיש הרבה בעיות שפספסתי, ואשמח לקבל תגובות על התרגום וההערות שלי. הבית השני קשה יותר לפיצוח בעיני, ואני מקווה שאוכל להביא טיוטת תרגום שלו בהקדם. שלחו לי גרסאות עבריות שלכם לשיר!

 

תומר

מדפים עלובים שלי

ברגע של שעמום מצאתי את עצמי בוהה במדפי הספרים שבפינת העבודה שלי. השולחן, שעליו צג מחשב וערימה של ספרים וניירות שפעם בכמה חודשים אני עושה בה סדר, עומד בפינת החדר ומאחוריו חלון גדול שאני אף פעם לא פותח. מימין לו, במין כוך, תלויים שני מדפי עץ ועליהם ספרים, כרטיסי ביקור וחפיסות מאובקות של מיתרים לגיטרה.

יש שם בעיקר ספרות מודרנית, ישראלית וזרה: הרבה עם עובד (מקיואן, שייבון, קובץ הסיפורים האחרון והנפלא של יהושע קנז), אבל לא רק: גם מורקמי, טושה גפלה וטרבאי, וכמה ספרים של "סמטאות". יש ספרי עיון שקראתי על ספרות פרסית מודרנית, וספרות פרסית שעוד לא קראתי (למרות שבקרוב צריך לבחור נושא לתזה). יש קרוב ל-20 ספרי קומיקס מהוצאת ורטיגו, כולל כמה גליונות של Fables בצרפתית שעזרו לי לתרגל את הקריאה. נמצא שם גם מילון הניבים של אריה גולן שקיבלתי במתנה, ולפעמים אני שולף אותו ומעיין בו כשביטוי כלשהו הביס אותי והמצח כבר מדמם מרוב תסכול. יש שם תהלים של קסוטו, שאין לי מושג למה או איך הוא הגיע לשם, וספר בשם 1000 Pin-up Girls שקיבלתי בתור בדיחה לפני שנים. הם לא עומדים אחד ליד השני, זה יהיה די נדוש. על הספרים שבמדף העליון שוכב גם "שחקן מספר אחת", ספר מתורגם שערכתי ומעט מאוד אנשים קראו.

לא קלאסיקות

לא קלאסיקות

אז בזמן שבהיתי במדפים האלה (יש עוד כל מיני כוכים בדירה שספרים תקועים/שוכבים/עומדים בהם) הבנתי פתאום שאין עליהם שום ספר שאפשר לקרוא לו "קלאסיקה" – טוב, חוץ מתהלים, וגם קאמי מרים ראש – אין שם ספרי פילוסופיה, אין שם ספרי היסטוריה מכוננים. בקיצור: אין שם ספרים שמצטטים. אני תמיד זה ששואל אחרים אם יש להם בבית תרגומים לעברית של אוסטן או אפלטון, מובי דיק או האיליאדה. אני באמת חושב שאנשים לא מצטטים מספיק את גיימן ואוסטר.

אמנם בבית אריאלה כבר הוצאתי כרטיס חבר, ואת הביקורים שלי שם שכללתי וייעלתי, אבל אני שואל את עצמי אם המדפים האלה ראויים לאדם שבחר לעסוק בתרגום, מקצוע יומרני למדי. האם לא מגיעה לי ספרייה יומרנית? יהיה באמת נפלא לשלוף בקלילות את כל כתבי שייקספיר מהמדף ולשרוק לי שיר שמח בעודי מאתר ציטוט מ"חלום ליל קיץ" (חשבת שהתקלת אותי, כותב מרושע?). וכשמתרגם אחר יבקש ממני לאתר לו ציטוט של בלזק, השריקה העליזה תהפוך לצחוק מאיים כי אני אדע שבאותו רגע נכרתה ביננו ברית שטנית, ויום אחד, כשהוא לא יצפה לזה, אולי אפילו באמצע הביס-של-השניצל-לייק-בפייסבוק, אני אדרוש לגבות את הטובה שהרווחתי.

כדי לבקש ציטוט מאדם אחר אני צריך לומר לו באיזה חלק של הספר לחפש. לכן אין לי ברירה אלא להיכנס לרשת (הנה הטאב של פייסבוק מאיים משמאל, אבל אני גולש באומץ לגוגל בוּקס), לחפש את המקום היחסי של הציטוט בגרסה האנגלית, ולמסור אותו לשומרוני הטוב כדי שיימצא אותה בתרגום לעברית. את כל התהליך הזה הייתי צריך לעשות בכל מקרה גם אם הספר בעברית היה עומד על אחד המדפים שלי, ולכן המשוכה היחידה שמתווספת היא התיווך של אותו אדם נוסף. מבחינה טכנית, אין פה באמת בעיה, כי אנחנו בשנת 2015 וכולם נגישים בשנייה, ויש פורומים מלאים במתרגמים ששמחים לעזור. אז נשארנו עם המחסום החברתי, כי לא תמיד יש כוח לתקשר עם עוד בן אדם, או לבקש עזרה מאיזה טיפוס שהשיחה איתו גובה מחיר נפשי כבד. בעולם המקוון, כמו במציאות, אין טוב בלי רע.

שנות השמונים במאה ה-21. רלוונטי מתמיד.

שנות השמונים במאה ה-21. רלוונטי מתמיד

בסופו של דבר, הרצון בספרייה ביתית מרשימה טמון בשני עניינים: דאווין ושאר רוח. הדאווין הוא ביכולת להשוויץ בספרייה בפני אנשים אחרים, ובפני עצמנו. אני לא מזלזל בזה בכלל, אם במקרה התגנבה לכאן נימה של ציניות. לכל אדם יש המעט שלו, ומן הראוי – והרצוי – שנשתמש במעט הזה כדי להרגיש טוב עם עצמנו על חשבון אחרים (לפחות בלב, לא צריך להיות מגעילים).

שאר הרוח הוא במבט החולף על פני הספרים ובזיכרונות העולים מהם. את מובי דיק לא קראתי, אבל את הספרים שעל המדפים שלי, כן. אז שיישארו איפה שהם. האינטרנט קרוב מתמיד, וגם בית אריאלה לא רחוק מדי.

תומר

נ.ב.

מקבל המלצות לספר אחד שיגרום לי להרגיש הרבה יותר מתנשא ועילאי. הזוכה יתווסף לספרייה שלי.

טיפים למתרגמים – פרויקט מיוחד

שבוע טוב, במסגרת פרויקט אינטר-בלוגי-תרגומי-חד-פעמי מפרסמים היום בלוגרי תרגום ישראלים (ובהם אני) את הטיפ שלהם למתרגמים, ומוסיפים טיפ של מתרגם נוסף לבחירתם. מעבר לטיפ שלי ושל האדם שבחרתי, תמצאו כאן בסוף קישורים לכל הפוסטים האחרים של המשתתפים בפרויקט. אז תיהנו.

***

בחרתי לתת טיפ שמתאים לכל אחד, לא רק למתרגמים. ובכל זאת, הוא כן נוגע באופן מהותי לאהבתי למקצוע: לכו ללמוד שפה חדשה.

לפני כמה שנים החלטתי ללמוד צרפתית כי… פשוט כי התחשק לי. השקעתי בלימודים בהתלהבות ותוך שנה הגעתי לרמת קריאה סבירה בטקסטים ספרותיים. נזכרתי אז שהקריאה בשפה חדשה היא תענוג גדול, וזאת אחת הסיבות לכך שהגעתי למקצוע; גיליתי מחדש כמה כיף להשתלט על שפה חדשה, על הניגון שלה, על עולם הדימויים שלה. ומאז שלמדתי צרפתית השתפרה גם ההבנה שלי באנגלית ופרסית, שפות זרות שהכרתי עוד קודם: הרצון לפצח את ה"קוד" שלהן הלך והתגבר, כמו גם הרצון לפצח את הקוד של העברית, שנראתה לי פתאום מורכבת מתמיד. אלה מאמצים אינטלקטואליים אינסופיים, ומכאן אפשר להבין שתרגום הוא מאמץ אינטלקטואלי גם כן – המאמץ לתרגם את הקוד של שפה אחת לשפה אחרת. זה די נחמד שהמקצוע שלך הוא תרגיל מחשבתי אחד גדול, לא? למרות שבתרגיל הזה אי אפשר להגיע לפתרון מושלם, הניסיון עצמו כיפי נורא. הוא ריאלי (השפה היא בעצם אוסף של נוסחאות) אך גם הומני (מה כוונת המשורר). הוא מפעיל את כל החיישנים.

כל שפה שתלמדו תתן לכם עוד כלי להשתמש בו בתרגום מכל שפה שהיא. שפות מאירות זו את זו באור חדש: מבחינת עולם הדימויים, התחביר והדקדוק, ההגייה. אז גם אם אתם עמוסים ואין לכם כוח, גם אם יש לכם רק שעתיים בשבוע, לכו ללמוד שפה חדשה. ואל תשכחו את הדבר הכי חשוב – המדף בבית נראה הרבה יותר טוב אם יש עליו כמה כותרים שהאורחים שלכם לא יכולים לקרוא.

נ.ב. לפני כשנתיים נערך דיון במגזין Intelligent Life ששאל "איזו שפה כדאי ללמוד?" – טיעונים מעניינים ותוצאות מפתיעות.

***

האורחת שלי לפרויקט הזה היא המתרגמת מיכל שליו. מיכל כותבת ומתרגמת בין השאר באתר "אלכסון", כתב-עת דיגיטלי שבו אני חבר מערכת, ולא מזמן תרגמה מפורטוגזית את הספר היפה "פושטקים" של ז'ואאו ז'ילברטו נול (זיקית). בחרתי בה כי היא מתרגמת מוכשרת בטירוף ויש לה דעות נחרצות למדי בנושא. וחוץ מזה – ברוח הטיפ שלי – היא יודעת לא מעט שפות: עברית, אנגלית, צרפתית, ספרדית, פורטוגלית, לטינית, ובטח עוד כמה. הטיפ של מיכל קצר, קולע ומדויק: הפער בין העברית המדוברת והכתובה הולך ומתרחב בגלל טהרנות יתר. שפה מדוברת משתנה כל הזמן, ובסופו של דבר השפה הכתובה חייבת ללכת בעקבותיה. זה לא תירוץ להצדיק עילגות, רק להעיר שלא חייבים להיכנע לקונבנציות מסורבלות. אם הסיבה היחידה שאתם כותבים משהו היא כי אתם יודעים שככה אמורים לכתוב, תחשבו על זה שוב. תכתבו פשוט והגיוני, ולא יפה מדי. אה, ובלי לעזאזל, לעזאזל.

***

עוד משתתפים בפרויקט:

תודה ליעל כהנא שדמי שיזמה את הפרויקט, ותודה לכם שבאתם.

תומר

הסיוט של כל מתרגם

שלום לכל הקוראים,

בסוף השבוע הופיעה במוסף ספרים של "הארץ" ביקורת של מאיה פלדמן על הספר "לגעת" מאת אלכסי זנטנר, שבה היא מקדישה לא מעט תשומת לב לתרגום של רוני אמיר. היחס של פלדמן לתרגום הוא שלילי. בעיניה הספר אינו מוצלח במיוחד גם במקור, אך התרגום – אף על פי שהוא מהודק – פוגע בו אף יותר, בין היתר בגלל חוסר רגישות למשלב. לא קראתי את הספר, ועל כן אני לא יכול להביע את דעתי על התרגום, ובכל זאת הביקורת טלטלה אותי: הרי זה הסיוט הגדול ביותר של כל מתרגם, במיוחד בתחום הספרותי. אמנם ישנם מבקרי ספרות שמחמיאים לתרגום מוצלח, אבל לרוב לא מתייחסים אליו כלל ולכן הערות שליליות כמו אלה שהעירה פלדמן, מדויקות ככל שיהיו, צורבות במיוחד ומעלות כמה שאלות נוקבות ורחבות יותר לגבי ה"עול" המתלווה לקרדיט שמקבל המתרגם, ולגבי יכולתם של מבקרים וקוראים לשפוט את רמתו של המתרגם רק לפי התוצר הסופי.

מניסיוני הקצר בעולם התרגום הספרותי, הן כמתרגם והן כעורך תרגום, ומשיחות עם עמיתים מנוסים ממני, אני יודע כעת שישנם לא מעט אנשים שיכולים להשפיע על התוצר של המתרגם, לטוב ולרע. ישנם העורכים, שקוראים את הטקסט המתורגם בהשוואה למקור, מציעים תיקונים ומספקים מין רשת ביטחון. ישנם המתקינים והמגיהים, שעושים עבודת קודש שחורה: הם מנסים לזהות את גם טעויות הדקדוק והתחביר הקטנות ביותר ולהתאים את הטקסט, ובפרט את הכתיב, לכללי ההוצאה (האם מקובל לכתוב "איתי" עם יוד? "הייתה" בשני יוד?). וישנה ההוצאה עצמה, שמנחה את העורכים והמגיהים ועשויה להשפיע על העבודה גם בצורות אחרות. עד כמה משמעותי השינוי שהאנשים האלה מסוגלים לחולל בעבודת התרגום המקורית?

במילה אחת: מאוד. כל "שרשרת תרגום" (מתרגם-עורך-מגיה-הוצאה) תספק תוצר שונה ודי להחליף רק חוליה אחת. למשל, המתרגם צריך להיות זמין לעורך לשאלות: למה תרגמת כך ולא כך? אולי כדאי להוסיף כאן הערת שוליים? וכולי. אבל זה לא תמיד המצב – מה קורה כשהמתרגם הוא זרקן ומכיוון שכבר קיבל את הכסף, אומר לעורך, "כל מה שתחליט מקובל עלי." השתמטות. ומה קורה אם העורך מחליט שהוא יודע יותר טוב מכולם ומבצע שינויים כאוות נפשו בלי להתייעץ עם המתרגם בכלל. ולהיפך: עורך עם דד-ליין בעייתי שבאמת יודע יותר טוב מהמתרגם, ומחליט לא להתייעץ איתו בשום דבר כדי להספיק להגיש את הטקסט בזמן?

תדהמה לנוכח ביקורת משלבית.

תדהמה לנוכח ביקורת משלבית. Guillaume Duchenne

אימה לנוכח ביקורת מינוחית

אימה לנוכח ביקורת מינוחית. Guillaume Duchenne

מקרה נוסף: העורך והמתרגם שיתפו פעולה בצורה מצוינת, הם חברים טובים. אבל בהוצאה לא נהוג לדבר איתם מרגע שהטקסט הוגש. המגיהים ניגשים לטקסט ומנרמלים אותו "עד דק", עד שכל התייחסות למשלב של הדמויות במקור נעלם – הם רק רוצים שהטקסט יהיה תקין ככל האפשר. האם כל מגיה ומגיה עובד מול טקסט המקור כשיש התלבטות? מקרה זה עשוי להיות רלוונטי לביקורת של פלדמן, מכיוון שהיא כותבת:

"התרגום של רוני אמיר מהודק למדי אבל קופץ בין משלבים בצורה מעיקה שמחסלת את האפשרות ליצור דמויות שלמישהו אכפת מהן. עולם חטיבת העצים הולך לאיבוד ולא נוצרת תמונה חיה בגלל תרגום שאינו רגיש."

אם רוני אמיר הגישה תרגום רגיש-משלבית אך הרגישות הזאת הוחרבה בהגהה או בעריכה, קרה כאן דבר קיצוני אך בהחלט לא בלתי אפשרי. לא עבדתי עם הוצאת "מודן", אבל יכול להיות שהמתרגמת לא שמעה מילה על הטקסט מאז שהגישה אותו. יכול להיות שהיא שמעה, התלוננה, ואף אחד לא התייחס לטענות שלה (וגם לזה יכולות להיות כמה סיבות – זמן, כסף, אטימות).

גם ההיפך עשוי להיות נכון; ייתכן שיתקבל תרגום מזעזע כל כך עד שחוליות אחרות ב"שרשרת התרגום" ירצו לחולל בו שינוי אדיר כדי להציל אותו. מבחינתה של הוצאת ספרים, שליחת ספר לתרגום מחדש אצל מתרגם אחר היא החלטה כלכלית קשה. אני מתאר לעצמי שההשלכה השכיחה ביותר של תרגום רע היא שהעורך פשוט עובד קשה יותר. קל יותר לקלקל תרגום טוב מאשר להציל תרגום נורא (הרי תרגום טוב מקלקלים בגלל חוסר מודעות, האחזות בעקרונות הקיימים שלך, ותרגום נורא מצילים בעזרת מודעות ונקיטת פעולה. הפסיביות נוחה מן האקטיביות).

מתרגמים הם החתומים הראשיים על התרגום. יש הוצאות שנותנות קרדיט גם לעורך, אבל הביקורות לעולם לא מתייחסות לתפקיד שלו. בעצם, המבקרים לא מסוגלים להתייחס לכך מכיוון שאי אפשר לדעת מה חלקו של העורך בעבודה וכמה הוא השפיע עליה רק לפי קריאה בטקסט. אמנם המקרים שציינתי פה הם קיצוניים למדי, אבל גם במקרים קיצוניים פחות עורך מסוגל להשפיע לא מעט על טקסט ולהעלות אותו מ"90" ל"100". כמה ביקורות מחמיאות שוות עשר הנקודות האלה? כמה הן תורמות להנאת הקוראים? (לא אשאל אתכם מה ערכן בקופה: כנראה שכלום).

גם מאיה פלדמן לא יכולה לדעת אם רוני אמיר "אשמה" בתרגום המונח chute ל"מתקן שילוח", בחירה שעליה היא מתלוננת בביקורת. אבל מה אפשר לצפות ממנה לעשות? להתלונן על התוצר שהפיקה "שרשרת התרגום"? הרי מתרגמים, ואני מדבר מניסיון, צמאים לקרדיט חיובי על עבודתם הטובה, אף שבעיקר הם צמאים לכסף. גם אם "מודן" שילמו לרוני אמיר סכום נאה, אני בטוח שהביקורת הזאת צורבת יותר משהייתה צורבת ירידה קלה בשכר. אני מבין שאי אפשר ולא כדאי לסרס את המבקרים; רק זכרו, כשאתם קוראים ביקורות שליליות, שהמתרגם לא תמיד אשם.

שבוע טוב,

תומר

משימת הכתוביות

שלום לכם,

לא מזמן נגמרה העונה הרביעית של מאסטר שף, ואני חושב שהגיע הזמן לסיכומים. מובן שאתמקד כאן בנושא החשוב ביותר: הכתוביות.

כן, כן, אולי בכלל לא שמתם לב אליהן, הרי למה שנצטרך להיעזר כתוביות בעברית בתוכנית שמשתתפיה דוברים עברית? אבל אני לא אתמקד בשימוש בכתוביות, אלא בהיבט אחר: ייפוי לשוני.

מאסטר שף היא תוכנית שמתיימרת לייצג גיוון קולינרי-תרבותי, ולאפשר למתמודדים המבשלים בסגנונות שונים להפגין את כישוריהם בסיר הלחץ של הפריים טיים. אבל מסתבר שלמרות הגיוון הקולינרי בקרב המתמודדים, אין סיבה שיהיה ביניהם גם גיוון לשוני.

לאורך הצפייה בתוכנית שמתי לב ליפויי שהכתוביות עושות לדברי המתמודדים. שימו לב שב"יפויי" אני מתכוון ללשון תקינה ורשמית, וכשאני מדבר על טעויות אני מתכוון אך ורק לטעויות לפי כללי השפה הרשמיים.

הנה כמה דוגמאות מפרק 17 (משימת העוגיות):

ריקי: "העוגיות המתוקות זה עוגיות שומשום ממולאות." בכתוביות: "העוגיות המתוקות הן עוגיות שומשום ממולאות." (04:06)

עידו: "זה ניסיון וטעייה." בכתוביות: "זה ניסוי וטעייה." (06:00)

מסרט: "הייתה לי חברה שבדיוק מול הבית ספר שלנו…." בכתוביות: "שבדיוק מול בית הספר שלנו." (6:40)

מסרט: "זמנים שהיו די, די נאיביות, ו… מתוק." בכתוביות: "זמנים שהיו די, די נאיביים, ו… מתוק." (7:10)

נוף: "ארבע קילו עוגיות." בכתוביות: "ארבעה קילו עוגיות." (18:10)

חיים כהן: "את זוכרת שהיום כל משימה מישהו הולך הביתה." בכתוביות: "את זוכרת שהיום בכל משימה מישהו הולך הביתה." (24:45)

צילה: "מטגנת בשמן ושמה זה אבקת סוכר." בכתוביות: "מטגנת בשמן ושמה עליהן אבקת סוכר." (28:45)

רושפלד: "נוף, הכנת שתי סוגי עוגיות." בכתוביות: "נוף, הכנת שני סוגי עוגיות." (01:08:00)

ויש גם כמה טעויות שלא תוקנו:

צילה: "העוגייה המתוקה, (אני) צריכה להתחיל עם אחד, לסיים אותו." בכתוביות: לא תוקן ל"אותה." (09:30)

ריקי: "פשוט לא יאומן." בכתוביות: לא תוקן ל"לא ייאמן" (15:35)

צילה: "ואני מכניסה בפנים את החמאה." בכתוביות: לא תוקן ל"פנימה". (23:50)

משתתפי הריאליטי אינם שחקנים. כלומר, הם מבינים את המשחק, אבל הם לא הוכשרו בבתי ספר מקצועיים למשחק, לא התאמנו על דיקציה, לא קראו ולמדו מחזות בתרגום נאה. ואם התוכניות האלה מתיימרות לספק צורך מסוים של הצופים ולהביא אנשים "אמיתיים" למסך הקטן, למה לא לתת להם לדבר בעד עצמם?

אתכם לא יתקנו בכתוביות, נכון, חמודים שלי?

אתכם לא יתקנו בכתוביות, נכון, חמודים שלי?

הטעויות שהצגתי כאן לא היו מפריעות להבנה של הצופים גם לולא היו מתוקנות, וכששמים לב לפער יש בזה משהו כמעט מגוחך: עצם התיקון מסב את תשומת הלב של הצופה לשינוי ומחדד אותו (ואולי כן יש פה ריכוך מסוים של הטעות. אבל מדוע לרכך? למי כואב באוזן?). חשוב לציין גם שהיו טעויות שלא תוקנו, והבאתי כאן גם כמה דוגמאות כאלה. קשה להסביר את המקרים האלה, אך לאור כמות התיקונים, סביר להניח שאלה פספוסים של אנשי הכתוביות.

אני יכול לחשוב על שתי סיבות לתיקונים האלה. הראשונה היא התקבעות של נורמה: כך נעשה תמיד, גם בתוכניות שאינן ריאליטי (כשכל שורה ושורה מתוסרטת) ואף אחד לא טורח לשקול כל מקרה לגופו. סיבה שנייה, שמתקשרת במובן מסוים לראשונה, היא קו פדגוגי, אך קשה לי להאמין שזה הדבר שמנחה את החברות המסחריות. בסופו של דבר, סביר להניח שאף אחד מהגורמים המעורבים בהפקת התוכנית לא השקיע מחשבה רבה מדי בעניין הזה.

עכשיו, אין ספק שהתקינות בכתוביות היא לא הדבר הכי חשוב בעולם. תוכניות ריאליטי נועדו לבדר את הצופה, וכל השאר פחות חשוב. אז למה אני חופר על זה? אני חוזר לפער בין הגיוון התרבותי, ה"אותנטיות" ש"מאסטר שף" עוסקת בה כביכול, והדיסוננס המסוים שנוצר בין ההצהרה הזאת למה שהצופים רואים בכתוביות. אם אתם רוצים להציג את העם, תנו לעם לדבר! אפילו לרושפלד מותר לומר "שתי סוגי עוגיות." שומעים? שום דבר לא קרה. רושפלד נשאר רושפלד והרייטינג בשמיים.

מה דעתכם? מסכימים? ואולי אתם דווקא חושבים שצריך לתקן ולתקנן את הנאמר בכתוביות? כתבו לי בתגובות לפוסט הזה. מעניין אותי לשמוע גם מאנשים שעובדים בתוך המערכת ויכולים לשפוך אור על הנושא.

תומר

סדנה חדשה לתרגום פרוזה

שלום,

בפברואר תפתח סדנה לתרגום פרוזה שתעביר יעל סלע. כתלמיד לשעבר של יעל, אני ממליץ עליה בחום. היא מתרגמת מוכשרת, רגישה ומנוסה. כל מסגרת לימודית חדשה ואיכותית למתרגמים חדשים, או מנוסים, היא דבר מבורך.

הנה הפוסט שלה על הסדנה:

פברואר: נפתחת סדנת תרגום פרוזה בהנחייתי, תל אביב.

תהנו,

תומר

יצורוני כל העולם!

השבוע נתקלתי במקרה בחלופה שהאקדמיה ללשון מציעה למילה 'מיקרואורגניזם'. "יצורון הוא יצור חד-תאי זעיר שאפשר לראותו רק במיקרוסקופ, כגון חיידק או אמבה," כתוב באתר האקדמיה. "המילה יצורון כלולה במילון למונחי המיקרוביולוגיה שאושר באקדמיה ללשון העברית בשנת תשנ"ה (1994)," הם מתעקשים. ובכן, חיפוש של המילה 'מיקרואורגניזם' בגוגל מעלה מעל 45,000 תוצאות. חיפוש של המילה 'יצורון' מעלה 9,880 תוצאות, אבל בעמוד התוצאות הראשון, רק הראשונה מתייחס למשמעות שהאקדמיה קבעה, והשאר ליצורונים חמודים שונים המופיעים באיורים, משחקי מחשב וכולי. חיפוש של שתי המילים יחד מעלה 1,460 תוצאות בלבד.

אני לא מתכוון ללעוג לאקדמיה על המונחים שהיא הוגה, אף על פי שכאן זה מאוד מתבקש; התחושה החמימה שהמילה 'יצורון' מעוררת בי, לא קשורה בכלל לבחילה שחיידק מסוגל לגרום לי. בנוסף, ברור לי שמילים רבות שנטבעו על-ידי האקדמיה מקובלות לחלוטין כיום (למשל, 'חייזר', שאומצה "מן הציבור"). מה שמעניין אותי הוא הבחירה – האם להשתמש במילה עברית או "לועזית"?

תחדישים זה עניין של רגש, ורגש הוא עניין של ביולוגיה.

סכנה – יצורון! תחדישים זה עניין של רגש, ורגש הוא עניין של ביולוגיה.

לדוגמה, השתמשתי כבר לא מעט פעמים בביטוי 'חברת הזנק' כתרגום ל-start-up. אין לי הסבר מחושב במיוחד לזה. קודם כול, זה תחדיש די מוצלח בעיני (וגם "תחדיש" בעצמה היא מילה לא רעה!). דבר שני, ואולי חשוב לא פחות – הביטוי "חברת הזנק" כבר פחות או יותר תפס בעיתונות הכלכלית. כמובן שצריך לשים לב לתזמון; אם אני מתרגם דיאלוג בין מתכנתים, סביר להניח שהם לא מדברים על חברת ההזנק שמשלמת להם עשרים וחמש אלף פלוס רכב, אלא על 'סטארט-אפ'.

בסופו של דבר, מה שחשוב הוא ההבנה של הקורא. אם אני אכתוב "צוותאות" בטקסט מדעי, כמעט אף אחד לא יבין שמדובר ב"סימביוזה". אם אני אכתוב "חברת הזנק", כנראה שיבינו אותי, ואולי לכל היותר יעקמו את האף. האם השימוש ב"חברת הזנק" על פני "סטארט-אפ" הקליל הוא ניסיון לכפות ביטוי חדש על העברית? אני לא חושב, אם כי בעצם אמירה זו יש בעייתיות אינהרנטית – הרי מישהו התחיל להשתמש איפשהו ב"חברת הזנק", כפה אותה על הקורא, ולאט לאט זה תפס. טוב, לאט מאוד, בכל זאת יש פחות מ-8,000 תוצאות ל"חברת הזנק" בגוגל. אבל לעומת "יצורון" אפשר להיות בטוח שכולן אכן קשורות לסטארט-אפים.

אז מה גורם לי, כמתרגם, כדובר עברית, לחשוב ש"חברת הזנק" זה ביטוי שסביר להשתמש בו? מה עושה את הביטוי הזה קולע יותר מאשר "יצורון" או "צוותאות" או אפילו "יעפת" המוכר יחסית (רק 4,570 תוצאות)? יש הצעות?

מעניין אותי גם השימוש במילים לועזיות שאינן תחדישים. מקרה שאני נתקל בו הרבה הוא "גלובלי" לעומת "עולמי". לכאורה יש פה תרגום כמעט ישיר. אז למה "התחממות גלובלית" נשמע כל כך טוב (כלומר, ברמה הלשונית), ו"התחממות עולמית" נשמע מוזר?

בהקשר הספציפי הזה, נדמה לי שהתכיפות שבה אנו שומעים "התחממות גלובלית" קיבעה בראשינו את הביטוי הזה, והניסיון לתרגם אותו ל"התחממות עולמית" פשוט לא עובד (אהמ, ויקיפדיה…). למילה "גלובלי" יש כוח ומשמעות מסוימת שלמילה "עולמי" אין. ייתכן ש"כלל-עולמי" הוא בכלל תרגום מתאים יותר ל-global. אנחנו מרגישים נוח לומר "קונגרס יהודי עולמי", אבל אם נאמר שבעיית האוזון היא בעיה "עולמית" זה לא יישמע מדויק וחזק כמו בעיה "כלל-עולמית" או "גלובלית". המילה "גלובלי" הופיעה בעברית בסדרת הקשרים שהקנה לה את הכוח הזה, והמילה "עולמי" הופיעה בהקשרים אחרים שמגבילים אותה. נושא איכות הסביבה הוא דוגמה בולטת לזה, אבל אני חושב שזה נכון להקשרים "כלל-עולמיים" רבים.

להקת ויתרתי: "ניו-יורק זה לא כאן / נייס זה לא בעברית"

לכן אני לא מסכים עם מי שאומר לי, "למה לא להשתמש ב'עולמי' פה?" ובכן, כי 'גלובלי' היא מילה עברית נרדפת, והניואנסים שלה אחרים. ויש דוגמאות נוספות ל"כמעטים" כאלה. למשל – רציונל/היגיון. במילון רב-מילים ניתנת דוגמת השימוש:  "קשה לי להבין את הרציונל בהצעה להטיל מס על רווחי הון בבורסה." נסו להחליך את 'רציונל" ב'היגיון'. כמובן שתבינו במה מדובר, אבל זה פשוט לא נשמע מדויק כמו 'רציונל', שגם היא כבר מזמן מילה עברית.

ומה דינו של היצורון? קשה לדעת, אבל ניסיוני בתרגום אומר לי שתחדישים מדעיים לא תופסים. חוקרים באקדמיה ורופאים בבתי החולים משתמשים כמעט אך ורק במינוח הלועזי. לא בטוח שצריך מילה מעוברתת ל'מיקרואורגניזם', אבל בואו נלך על זה. יש לכם הצעות לתחדיש? בינתיים פסלתי את 'קטני'.

שבוע מצוין!