איך אתה יודע עברית?

רשומה נבחרת

לא פעם אני נאלץ להתנצל בפני חברים, מכרים, לקוחות פוטנציאליים: לא, אני לא מתרגם לאנגלית. או לצרפתית. אני לא מתרגם מעברית. אני מתרגם לעברית. הבדל של אות אחת קטנה. אני לא כועס, חלילה, יש הרבה מקצועות שאני עצמי מעולם לא התעמקתי בהם, מקצועות שאני לא מבין במה הם כרוכים. אז הנה, אנסה להסביר.

מקצוענים - אילוסטרציה

מקצוענים – אילוסטרציה

 ההנחה הבסיסית לגבי מתרגמים היא שהם צריכים לשלוט בשפה הזרה שממנה הם מתרגמים. מי שעבד בתרגום מכיר את התגובות המתפעלות: "מאיפה האנגלית, מהטלוויזיה?". "סינית? מה, גרת שם?". והחביבה עליי: "אתה פרסי מהבית?" (תנו בי מבט אחד ותבינו שהתשובה שלילית). ברור לחלוטין שמתרגמים חייבים להכיר היטב את השפה שהם מתרגמים ממנה. אם לא יכירו, איך יתרגמו? איך יבינו את האירוניה וההומור והמטאפורות, איך יפצחו את כוונת המשורר? אבל זה רק היבט אחד של העבודה, ההיבט הפסיבי שלה, הבנת הנקרא.

יש עוד שני היבטים מהותיים ביותר לעבודה. הראשון הוא היכולת המסתורית להעביר טקסט משפה אחת לאחרת: זה ההיבט שחוקרי תרגום מנסים לתאר ולנתח. הוא חשוב ביותר, ואולי החשוב ביותר, אך לשם הפשטות לא אעסוק בו כאן. השני הוא הכתיבה בעברית. נדיר לשמוע מישהו שואל מתרגם ישראלי "מאיפה העברית שלך?". זה עלול להישמע לכם מוזר. אולי נראה לכם מובן לחלוטין מאיפה העברית של המתרגמת מהקומה למעלה, או של המתרגם שעשה לכם פרויקט בעבודה. הרי הם ישראלים. רובם, בכל אופן. דוברי עברית שפת אם. לדעת עברית זה לא החלק הקשה פה, נכון?

הגישה הזאת מעידה על הבנה לקויה של מהות עבודת התרגום. רוב תושבי ישראל יודעים עברית, זה נכון, אבל ממש לא כולם יודעים עברית ברמת כתיבה טובה מספיק, כזו שאפשר לכנות "מקצועית". שימו לב שאני מדבר על כתיבה, לא על תרגום. אחרי ככלות הכול, מתרגמים כותבים טקסט בעברית. נכון, הרעיונות אינם שלהם, מישהו אחר כתב אותם. אבל המתרגמת או המתרגם הם אלה שצריכים לקחת את כל שאר האלמנטים שבטקסט (גוף שלישי או ראשון, משלב נמוך או גבוה, מסוגנן או פשוט) ולתרגם אותם לעברית על-ידי יצירת טקסט חדש לחלוטין בשפה חדשה לחלוטין. ולכן הם חייבים לשלוט בשפת היעד, קרי השפה שהם כותבים בה.

אולי נדמה לכם שכל האלמנטים האלה שנמצאים "מסביב" לתוכן אינם חשובים, או שהם פחות חשובים. אבל כותבים ראויים, בין שמדובר בסופרת פרוזה ידועה, כותב נאומים או חוקרת שכתבה רב-מכר בפיזיקה פופולרית, לא מצליחים רק מפני שהרעיונות שלהם מצוינים, אלא כי הם ידעו איך להגיש אותם (או שמישהו אחר ידע איך להגיש אותם עבורם). יש הבדל גדול בין השימוש בשפת אם לצורכי תקשורת יומיומית, לבין השימוש בשפה ככלי מקצועי.

הכתיבה בעברית כמיומנות מקצועית

הכתיבה בעברית כמיומנות מקצועית

אפשר לחשוב על זה כך: הכתיבה בעברית היא מיומנות מקצועית שמתרגמים רוכשים. בדיוק כמו שמתכנת לומד לכתוב בשפת קוד. אני, כמו רבים אחרים, מנסה לפתח את המיומנות הזאת כל הזמן. אני מתרגל את הכתיבה בעברית מדי יום, לא רק בטקסט הזה, אלא גם בטקסטים שאני מתרגם. באנגלית, לעומת זאת, אני קורא מדי יום אבל לא כותב, ואם אגש כעת לתרגם טקסט לאנגלית, זאת תהיה חוויה חדשה עבורי, מלאכה שאיני מיומן בה.

מובן שיש מתרגמים דו-כיווניים. יש אנשים שכותבים בשתי שפות (או יותר), חיים את שתי השפות באותה מידה, ואפילו גדלו עם שתי השפות בבית. אבל לא כל מתרגם שמסוגל לקחת טקסט באנגלית ולייצר טקסט רהוט בעברית, מסוגל לעשות את ההפך באותה רמה. גם שיקול כלכלי מעורב בעניין. אני כותב בעברית הרבה יותר מהר משאני כותב באנגלית או בכל שפה אחרת. מכיוון שמתרגמים מרוויחים לפי מילה ולא לפי שעה, לא משתלם לי לתרגם מעברית לאנגלית, גם אם מדובר בטקסט פשוט שאני מסוגל לתרגם כהלכה.

כדי להיות מתרגם טוב לא מספיק להבין היטב את השפה שמתרגמים ממנה, אקזוטית ככל שתהיה. חשוב לא פחות לשלוט ברמה מקצועית בשפה שמתרגמים אליה. אז לא, אני לא מתרגם לאנגלית. או לצרפתית. עברית היא כלי העבודה שלי. אני כותב בעברית.

תומר

 

מודעות פרסומת

הסיוט של כל מתרגם

שלום לכל הקוראים,

בסוף השבוע הופיעה במוסף ספרים של "הארץ" ביקורת של מאיה פלדמן על הספר "לגעת" מאת אלכסי זנטנר, שבה היא מקדישה לא מעט תשומת לב לתרגום של רוני אמיר. היחס של פלדמן לתרגום הוא שלילי. בעיניה הספר אינו מוצלח במיוחד גם במקור, אך התרגום – אף על פי שהוא מהודק – פוגע בו אף יותר, בין היתר בגלל חוסר רגישות למשלב. לא קראתי את הספר, ועל כן אני לא יכול להביע את דעתי על התרגום, ובכל זאת הביקורת טלטלה אותי: הרי זה הסיוט הגדול ביותר של כל מתרגם, במיוחד בתחום הספרותי. אמנם ישנם מבקרי ספרות שמחמיאים לתרגום מוצלח, אבל לרוב לא מתייחסים אליו כלל ולכן הערות שליליות כמו אלה שהעירה פלדמן, מדויקות ככל שיהיו, צורבות במיוחד ומעלות כמה שאלות נוקבות ורחבות יותר לגבי ה"עול" המתלווה לקרדיט שמקבל המתרגם, ולגבי יכולתם של מבקרים וקוראים לשפוט את רמתו של המתרגם רק לפי התוצר הסופי.

מניסיוני הקצר בעולם התרגום הספרותי, הן כמתרגם והן כעורך תרגום, ומשיחות עם עמיתים מנוסים ממני, אני יודע כעת שישנם לא מעט אנשים שיכולים להשפיע על התוצר של המתרגם, לטוב ולרע. ישנם העורכים, שקוראים את הטקסט המתורגם בהשוואה למקור, מציעים תיקונים ומספקים מין רשת ביטחון. ישנם המתקינים והמגיהים, שעושים עבודת קודש שחורה: הם מנסים לזהות את גם טעויות הדקדוק והתחביר הקטנות ביותר ולהתאים את הטקסט, ובפרט את הכתיב, לכללי ההוצאה (האם מקובל לכתוב "איתי" עם יוד? "הייתה" בשני יוד?). וישנה ההוצאה עצמה, שמנחה את העורכים והמגיהים ועשויה להשפיע על העבודה גם בצורות אחרות. עד כמה משמעותי השינוי שהאנשים האלה מסוגלים לחולל בעבודת התרגום המקורית?

במילה אחת: מאוד. כל "שרשרת תרגום" (מתרגם-עורך-מגיה-הוצאה) תספק תוצר שונה ודי להחליף רק חוליה אחת. למשל, המתרגם צריך להיות זמין לעורך לשאלות: למה תרגמת כך ולא כך? אולי כדאי להוסיף כאן הערת שוליים? וכולי. אבל זה לא תמיד המצב – מה קורה כשהמתרגם הוא זרקן ומכיוון שכבר קיבל את הכסף, אומר לעורך, "כל מה שתחליט מקובל עלי." השתמטות. ומה קורה אם העורך מחליט שהוא יודע יותר טוב מכולם ומבצע שינויים כאוות נפשו בלי להתייעץ עם המתרגם בכלל. ולהיפך: עורך עם דד-ליין בעייתי שבאמת יודע יותר טוב מהמתרגם, ומחליט לא להתייעץ איתו בשום דבר כדי להספיק להגיש את הטקסט בזמן?

תדהמה לנוכח ביקורת משלבית.

תדהמה לנוכח ביקורת משלבית. Guillaume Duchenne

אימה לנוכח ביקורת מינוחית

אימה לנוכח ביקורת מינוחית. Guillaume Duchenne

מקרה נוסף: העורך והמתרגם שיתפו פעולה בצורה מצוינת, הם חברים טובים. אבל בהוצאה לא נהוג לדבר איתם מרגע שהטקסט הוגש. המגיהים ניגשים לטקסט ומנרמלים אותו "עד דק", עד שכל התייחסות למשלב של הדמויות במקור נעלם – הם רק רוצים שהטקסט יהיה תקין ככל האפשר. האם כל מגיה ומגיה עובד מול טקסט המקור כשיש התלבטות? מקרה זה עשוי להיות רלוונטי לביקורת של פלדמן, מכיוון שהיא כותבת:

"התרגום של רוני אמיר מהודק למדי אבל קופץ בין משלבים בצורה מעיקה שמחסלת את האפשרות ליצור דמויות שלמישהו אכפת מהן. עולם חטיבת העצים הולך לאיבוד ולא נוצרת תמונה חיה בגלל תרגום שאינו רגיש."

אם רוני אמיר הגישה תרגום רגיש-משלבית אך הרגישות הזאת הוחרבה בהגהה או בעריכה, קרה כאן דבר קיצוני אך בהחלט לא בלתי אפשרי. לא עבדתי עם הוצאת "מודן", אבל יכול להיות שהמתרגמת לא שמעה מילה על הטקסט מאז שהגישה אותו. יכול להיות שהיא שמעה, התלוננה, ואף אחד לא התייחס לטענות שלה (וגם לזה יכולות להיות כמה סיבות – זמן, כסף, אטימות).

גם ההיפך עשוי להיות נכון; ייתכן שיתקבל תרגום מזעזע כל כך עד שחוליות אחרות ב"שרשרת התרגום" ירצו לחולל בו שינוי אדיר כדי להציל אותו. מבחינתה של הוצאת ספרים, שליחת ספר לתרגום מחדש אצל מתרגם אחר היא החלטה כלכלית קשה. אני מתאר לעצמי שההשלכה השכיחה ביותר של תרגום רע היא שהעורך פשוט עובד קשה יותר. קל יותר לקלקל תרגום טוב מאשר להציל תרגום נורא (הרי תרגום טוב מקלקלים בגלל חוסר מודעות, האחזות בעקרונות הקיימים שלך, ותרגום נורא מצילים בעזרת מודעות ונקיטת פעולה. הפסיביות נוחה מן האקטיביות).

מתרגמים הם החתומים הראשיים על התרגום. יש הוצאות שנותנות קרדיט גם לעורך, אבל הביקורות לעולם לא מתייחסות לתפקיד שלו. בעצם, המבקרים לא מסוגלים להתייחס לכך מכיוון שאי אפשר לדעת מה חלקו של העורך בעבודה וכמה הוא השפיע עליה רק לפי קריאה בטקסט. אמנם המקרים שציינתי פה הם קיצוניים למדי, אבל גם במקרים קיצוניים פחות עורך מסוגל להשפיע לא מעט על טקסט ולהעלות אותו מ"90" ל"100". כמה ביקורות מחמיאות שוות עשר הנקודות האלה? כמה הן תורמות להנאת הקוראים? (לא אשאל אתכם מה ערכן בקופה: כנראה שכלום).

גם מאיה פלדמן לא יכולה לדעת אם רוני אמיר "אשמה" בתרגום המונח chute ל"מתקן שילוח", בחירה שעליה היא מתלוננת בביקורת. אבל מה אפשר לצפות ממנה לעשות? להתלונן על התוצר שהפיקה "שרשרת התרגום"? הרי מתרגמים, ואני מדבר מניסיון, צמאים לקרדיט חיובי על עבודתם הטובה, אף שבעיקר הם צמאים לכסף. גם אם "מודן" שילמו לרוני אמיר סכום נאה, אני בטוח שהביקורת הזאת צורבת יותר משהייתה צורבת ירידה קלה בשכר. אני מבין שאי אפשר ולא כדאי לסרס את המבקרים; רק זכרו, כשאתם קוראים ביקורות שליליות, שהמתרגם לא תמיד אשם.

שבוע טוב,

תומר

סדנה חדשה לתרגום פרוזה

שלום,

בפברואר תפתח סדנה לתרגום פרוזה שתעביר יעל סלע. כתלמיד לשעבר של יעל, אני ממליץ עליה בחום. היא מתרגמת מוכשרת, רגישה ומנוסה. כל מסגרת לימודית חדשה ואיכותית למתרגמים חדשים, או מנוסים, היא דבר מבורך.

הנה הפוסט שלה על הסדנה:

פברואר: נפתחת סדנת תרגום פרוזה בהנחייתי, תל אביב.

תהנו,

תומר

האיש מגילאן

שלום לכם,

אני כותב לראשונה בבלוג אחרי פגרה ארוכה מאוד שנבעה מעומס עבודה גדול. לאורך הקיץ הקדשתי את סופי השבוע לעריכת התרגום הראשונה שלי לספר בהוצאה ידועה, ובשבועיים שעברו מאז שגמרתי את העריכה, אני מקדיש כל רגע פנוי לבטלה מוחלטת. והנה סוף סוף אני מביא את עצמי לכתוב פוסט לאור אירוע משמח מאוד שקרה לי.

להיג'אן שבגילאן

נוף גילאני

במהלך החגים התפרסם באלכסון תרגום שלי מפרסית לסיפור הקצר "האיש מגילאן" מאת בוזורג עלווי. את התרגום לסיפור המיוחד הזה הצלחתי להשלים בעזרת הרבה מאוד רצון טוב של כל מיני אנשים. למשל: פרופסור דוד ירושלמי, שהציע לי הצעה נדיבה מאוד – ללוות אותי באופן אישי בפרויקט. פרופסור ירושלמי עודד אותי לאורך סימסטר שלם של עבודה וייעץ לי בנוגע לאינספור פרטים לשוניים והיסטוריים בסיפור המורכב הזה; פרופסור ניצה בן ארי, ראש תוכנית לימודי התרגום, שהסכימה להכיר בפרויקט באופן רשמי במסגרת הלימודים; אורה דנקנר, שאותה שיחדתי כדי שתערוך את הסיפור. אורה הצליחה בענווה גדולה להתמודד עם טקסט שתורגם משפה שהיא לא מכירה. יש פה שתי נקודות חשובות. הראשונה – היא הייתה מסכימה לעזור לי גם בלי שוחד. השנייה – המשימה שלה הייתה קשה ביותר. מחד גיסא, היא לא התיימרה להבין את שפת המקור ונזהרה מאוד בכל השינויים שלה. מאידך גיסא, היא הצליחה לזהות בעקיפין כמה טעויות הבנה שלי רק בזכות שאלות חדות שהיא העלתה לגבי משפטים חשודים בתרגום. השאלות האלה כפו עליי לחזור למקור ולבדוק את עצמי; לבסוף, המנחה שלי ללימודי פרסית ותרבות איראן, דוקטור יוליה רובנוביץ' מהאוניברסיטה העברית, שעזרה לי לא מעט עם כמה פרטים טכניים ומלווה אותי בתרגומים חדשים מפרסית, שגם עליהם אני מזיע.

בסוף הסיפור מופיעים מעט פרטים עליו ועל המחבר. הסיפור מצליח, לדעתי המשוחדת, לתפוס בצורה נפלאה ונוראה רגע קשה בהיסטוריה של מחוז גילאן באיראן. למחוז הזה הייתה מערכת יחסים מסוכסכת מאוד עם השאה בתקופת התרחשותו של הסיפור, שנות הארבעים של המאה העשרים.

אם יהיו למישהו שאלות נוספות על הסיפור, אשמח לענות פה בתגובות או בפנייה פרטית דרך טופס יצירת הקשר של הבלוג.

הנה הקישור לסיפור.

קריאה מהנה,

תומר

מורקמי, תרגום וכמה שאלות

שלום,

אני מביא כאן פוסט יפה מהבלוג הספרותי של מגזין ניו יורקר. מחד גיסא, נדמה לי שהיא תעניין מתרגמים, בגלל קרבתם לנושא. ומאידך היא תעניין גם כל אחד אחר, מפני שהיא מציגה בצורה יפה, דרך המקרה של הספרות היפנית בכלל והרוקי מורקמי הפופולרי בפרט, כמה נקודות מהותיות לגבי תרגום ספרותי.

טי שירט של מורקמי

מורקמי "מתווך". על טי שירט.

בין הנושאים העולים בכתבה: מורקמי כסופר שצובר פופולריות אדירה אף על פי שהוא כותב בשפה שמעט אנשים שולטים בה; התפקיד שממלאות יצירות מתורגמות ביפן; למי שייכת היצירה המתורגמת – לסופר או למתרגם?; מבט קצר על ההבדלים שקיימים בין יפנית לאנגלית, והאופן שבו הם עלולים להקשות על התרגום; מורקמי על אורך חיי המדף של התרגום.

כמה שאלות חלפו בראשי בזמן הקריאה, ואולי תוכלו להתייחס אליהן אתם לאחר קריאת הכתבה:

  1. מה דעתכם על סופרים-מתרגמים? האם מוטב שסופר בעל סגנון מובחן לא יתרגם?
  2. האם אתם מוצאים הבדל סגנוני מהותי בין יצירות מקור בעברית ליצירות מתורגמות בעברית? מעבר לביטויים המתורגמים בצורה מילולית מדי, האם אתם מוצאים השפעה מהותית של שפות זרות על הטקסט המתורגם בעברית?
  3. כמה מספריו של מורקמי תורגמו לעברית מהתרגום שלהם לאנגלית, ביניהם "קורות הציפור המכנית" ו"ארץ פלאות קשוחה וסוף העולם", שאת שניהם אני מאוד אוהב. תרגום מתווך, דרך שפה שלישית, נחשב בדרך כלל לאסון. במקרה הזה הטקסט עבר שלוש שפות משלוש משפחות שונות (היפנית, הגרמאנית והשמית). בשני הספרים האלה, כמו בכל ספריו של מורקמי, קל להבחין בסגנון מובחן. אז מה בעצם הולך לאיבוד? (רמת קושי גבוהה).
  4. למתרגמים: כמה פעמים הזדמן לכם להיות בקשר הדוק עם סופר בתהליך התרגום?
  5. בונוס: תוכלו להמליץ על ספרים יפנים נוספים שתורגמו לעברית? אני מכיר רק את "שמיים כחולים, אדמה לבנה" המצוין של הירומי קוואקמי (סמטאות, 2012. מיפנית: נעמי עזר נקשימה).

מחכה לתשובות,

תומר

נ.ב.

אני רוצה להודות ליעל כהנא-שדמי מ"התרגומיה", דוברת יפנית בפני עצמה, שהפנתה אותי לשני פוסטים רלוונטיים מהבלוג שלה:

ראיון עם פיליפ גבריאל, ממתרגמיו של מורקמי.

עבודה של יעל, ועוד שתי חברות, בנושא נורמות של תרגום פרוזה יפנית לעברית.

השבוי הצרפתי – תרגום מפרסית

שלום לכולם,

הפוסט הזה הוא פוסט מעט חגיגי.

מתיחת פנים

לבלוג יש מראה חדש, ובעיקר לוגו חדש שעיצבה לי המאיירת הנפלאה הדר ראובן. את היצירות היפות והייחודיות שלה אתם יכולים לראות כאן, וגם שם.

תרגום קצר מפרסית

העליתי לאתר תרגום של סיפור איראני קצר, "השבוי הצרפתי" מאת סאדֶק הֶדָאיַת. תוכלו למצוא אותו כאן, או בקישור "תרגום קצר", שלמעלה.

מדובר בניסיון הראשון שלי לתרגם סיפור פרי עטו של הסופר הייחודי הזה. הדאית (1951-1903) הוא בעיני רבים גדול סופרי איראן המודרניים. הוא האיש שהביא דה-פקטו את הסגנון האירופי לספרות האיראנית והיווה חלק מרכזי במהפכה הספרותית שהתחוללה באיראן במחצית הראשונה של המאה ה-20. שהותו בבלגיה, ובעיקר בצרפת, השפיעה רבות על סגנון הכתיבה שלו; הוא אחד הראשונים ששילבו שפה דיבורית, יומיומית, בכתיבתו. הוא קרא לחידוש הספרות האיראנית וחקר פולקלור פרסי מחד, אבל עסק רבות בספרות אירופית מאידך: הוא תרגם מצרפתית וגרמנית, ואף העריץ את קפקא וכתב עליו. הרומן הידוע ביותר שלו הוא "הינשוף העיוור".

כרכים רבים נכתבו על האיש המרתק הזה, ובלתי אפשרי לסכם כאן את כל קורותיו. חשוב לציין, ולו רק בשביל הנופך הרומנטי, שהדאית היה דמות מיוסרת. הוא סיים את חייו בהתאבדות דרמטית בפריז. היה זה ניסיון ההתאבדות השני שלו.

על האתגר שבתרגום

הסיפור שתרגמתי, "השבוי הצרפתי", הוא סיפור פשוט, שכלל לא עוסק באיראן, והופיע בקובץ הסיפורים הראשון שפרסם הדאית לאחר חזרתו מפריז. למרות פשטותו של הסיפור, הפחים שהוא טומן למתרגם אינם מעטים. התחביר של הדאית אינו שגרתי. הסיפור כתוב כהעלאת זכרונות, ומחשבותיה של הדמות הראשית מקוטעות לעתים. הניגון הייחודי של המקור הפרסי קשה מאוד להעברה לעברית, ולעתים נאלצתי להוסיף, בלב כבד, איזו ו' החיבור, או נקודה לסיום משפט בטרם עת. למדתי שוב שהמתרגם עוסק בפשרות ופיצויים. המתרגם, מסתבר, הוא עורך דין.

בעיקר אני מקווה שיצא יפה. ושתיהנו.

לסיום, מכיוון שפרסום של תרגום, גם תרגום קצר, הוא אירוע מרגש, אודה לשני אנשים שעזרו לי (ולא רק במקרה הזה): אורה דנקנר, העורכת הנהדרת, שנתנה לי לא מעט הערות חכמות ומועילות. והמנחה שלי לתואר השני, ד"ר יוליה רובנוביץ', שעוזרת לי מאז תחילת הסמסטר האחרון למצוא את הידיים והרגליים בעולם הספרות האיראנית.

תומר

זיקית

שבוע טוב,

נראה לי מגוחך לא להזכיר את הוצאת זיקית החדשה בבלוג שעוסק בתרגום. אומר מראש שכמה ממכריי מתרגמים בעבור ההוצאה.

הוצאת זיקית היא הוצאה קטנה וחדשה שצוברת תאוצה בזמן האחרון עם השקת ספר ראשון ("פרנסוס על גלגלים" של כריסטופר מורלי, בתרגום יהונתן דיין). באתר שלהם, שאת הקישור אליו הבאתי כאן למעלה,  מצהירים מקימי ההוצאה, שירה חפר ואוריאל קון, על רצונם ליצור חוויה קהילתית, לפתח קטלוג של קלאסיקות מודרניות בעברית ו"להמציא חוקי משחק חדשים בזירת הספרות הישראלית". הם מציינים שמחיריהם יהיו אחידים.

חשוב מאוד לציין שהם נותנים מקום של כבוד למתרגם ומעסיקים מתרגמים צעירים, דור חדש שמקבל הזדמנות נהדרת.

את "פרנסוס על גלגלים" (50 ש"ח) אפשר להזמין ישירות מאתר ההוצאה, או לקנות במבחר חנויות ספרים פרטיות (בלבד), בתל אביב: מגדלור, תולעת ספרים, סיפור פשוט, רובינזון, לוטוס וספרים בבזל. בירושלים: אדרבא, תמיר ספרים, ספרים ברחביה, ירדן, דני ספרים ובקרוב גם בסינמטק ירושלים. הם מציינים שהספר יגיע בקרוב גם לחנויות פרטיות בערים נוספות.

אני מאחל להם הצלחה ומאחל לכם ליהנות ממנה,

תומר