איך אתה יודע עברית?

רשומה נבחרת

לא פעם אני נאלץ להתנצל בפני חברים, מכרים, לקוחות פוטנציאליים: לא, אני לא מתרגם לאנגלית. או לצרפתית. אני לא מתרגם מעברית. אני מתרגם לעברית. הבדל של אות אחת קטנה. אני לא כועס, חלילה, יש הרבה מקצועות שאני עצמי מעולם לא התעמקתי בהם, מקצועות שאני לא מבין במה הם כרוכים. אז הנה, אנסה להסביר.

מקצוענים - אילוסטרציה

מקצוענים – אילוסטרציה

 ההנחה הבסיסית לגבי מתרגמים היא שהם צריכים לשלוט בשפה הזרה שממנה הם מתרגמים. מי שעבד בתרגום מכיר את התגובות המתפעלות: "מאיפה האנגלית, מהטלוויזיה?". "סינית? מה, גרת שם?". והחביבה עליי: "אתה פרסי מהבית?" (תנו בי מבט אחד ותבינו שהתשובה שלילית). ברור לחלוטין שמתרגמים חייבים להכיר היטב את השפה שהם מתרגמים ממנה. אם לא יכירו, איך יתרגמו? איך יבינו את האירוניה וההומור והמטאפורות, איך יפצחו את כוונת המשורר? אבל זה רק היבט אחד של העבודה, ההיבט הפסיבי שלה, הבנת הנקרא.

יש עוד שני היבטים מהותיים ביותר לעבודה. הראשון הוא היכולת המסתורית להעביר טקסט משפה אחת לאחרת: זה ההיבט שחוקרי תרגום מנסים לתאר ולנתח. הוא חשוב ביותר, ואולי החשוב ביותר, אך לשם הפשטות לא אעסוק בו כאן. השני הוא הכתיבה בעברית. נדיר לשמוע מישהו שואל מתרגם ישראלי "מאיפה העברית שלך?". זה עלול להישמע לכם מוזר. אולי נראה לכם מובן לחלוטין מאיפה העברית של המתרגמת מהקומה למעלה, או של המתרגם שעשה לכם פרויקט בעבודה. הרי הם ישראלים. רובם, בכל אופן. דוברי עברית שפת אם. לדעת עברית זה לא החלק הקשה פה, נכון?

הגישה הזאת מעידה על הבנה לקויה של מהות עבודת התרגום. רוב תושבי ישראל יודעים עברית, זה נכון, אבל ממש לא כולם יודעים עברית ברמת כתיבה טובה מספיק, כזו שאפשר לכנות "מקצועית". שימו לב שאני מדבר על כתיבה, לא על תרגום. אחרי ככלות הכול, מתרגמים כותבים טקסט בעברית. נכון, הרעיונות אינם שלהם, מישהו אחר כתב אותם. אבל המתרגמת או המתרגם הם אלה שצריכים לקחת את כל שאר האלמנטים שבטקסט (גוף שלישי או ראשון, משלב נמוך או גבוה, מסוגנן או פשוט) ולתרגם אותם לעברית על-ידי יצירת טקסט חדש לחלוטין בשפה חדשה לחלוטין. ולכן הם חייבים לשלוט בשפת היעד, קרי השפה שהם כותבים בה.

אולי נדמה לכם שכל האלמנטים האלה שנמצאים "מסביב" לתוכן אינם חשובים, או שהם פחות חשובים. אבל כותבים ראויים, בין שמדובר בסופרת פרוזה ידועה, כותב נאומים או חוקרת שכתבה רב-מכר בפיזיקה פופולרית, לא מצליחים רק מפני שהרעיונות שלהם מצוינים, אלא כי הם ידעו איך להגיש אותם (או שמישהו אחר ידע איך להגיש אותם עבורם). יש הבדל גדול בין השימוש בשפת אם לצורכי תקשורת יומיומית, לבין השימוש בשפה ככלי מקצועי.

הכתיבה בעברית כמיומנות מקצועית

הכתיבה בעברית כמיומנות מקצועית

אפשר לחשוב על זה כך: הכתיבה בעברית היא מיומנות מקצועית שמתרגמים רוכשים. בדיוק כמו שמתכנת לומד לכתוב בשפת קוד. אני, כמו רבים אחרים, מנסה לפתח את המיומנות הזאת כל הזמן. אני מתרגל את הכתיבה בעברית מדי יום, לא רק בטקסט הזה, אלא גם בטקסטים שאני מתרגם. באנגלית, לעומת זאת, אני קורא מדי יום אבל לא כותב, ואם אגש כעת לתרגם טקסט לאנגלית, זאת תהיה חוויה חדשה עבורי, מלאכה שאיני מיומן בה.

מובן שיש מתרגמים דו-כיווניים. יש אנשים שכותבים בשתי שפות (או יותר), חיים את שתי השפות באותה מידה, ואפילו גדלו עם שתי השפות בבית. אבל לא כל מתרגם שמסוגל לקחת טקסט באנגלית ולייצר טקסט רהוט בעברית, מסוגל לעשות את ההפך באותה רמה. גם שיקול כלכלי מעורב בעניין. אני כותב בעברית הרבה יותר מהר משאני כותב באנגלית או בכל שפה אחרת. מכיוון שמתרגמים מרוויחים לפי מילה ולא לפי שעה, לא משתלם לי לתרגם מעברית לאנגלית, גם אם מדובר בטקסט פשוט שאני מסוגל לתרגם כהלכה.

כדי להיות מתרגם טוב לא מספיק להבין היטב את השפה שמתרגמים ממנה, אקזוטית ככל שתהיה. חשוב לא פחות לשלוט ברמה מקצועית בשפה שמתרגמים אליה. אז לא, אני לא מתרגם לאנגלית. או לצרפתית. עברית היא כלי העבודה שלי. אני כותב בעברית.

תומר

 

מודעות פרסומת

האיש מגילאן

שלום לכם,

אני כותב לראשונה בבלוג אחרי פגרה ארוכה מאוד שנבעה מעומס עבודה גדול. לאורך הקיץ הקדשתי את סופי השבוע לעריכת התרגום הראשונה שלי לספר בהוצאה ידועה, ובשבועיים שעברו מאז שגמרתי את העריכה, אני מקדיש כל רגע פנוי לבטלה מוחלטת. והנה סוף סוף אני מביא את עצמי לכתוב פוסט לאור אירוע משמח מאוד שקרה לי.

להיג'אן שבגילאן

נוף גילאני

במהלך החגים התפרסם באלכסון תרגום שלי מפרסית לסיפור הקצר "האיש מגילאן" מאת בוזורג עלווי. את התרגום לסיפור המיוחד הזה הצלחתי להשלים בעזרת הרבה מאוד רצון טוב של כל מיני אנשים. למשל: פרופסור דוד ירושלמי, שהציע לי הצעה נדיבה מאוד – ללוות אותי באופן אישי בפרויקט. פרופסור ירושלמי עודד אותי לאורך סימסטר שלם של עבודה וייעץ לי בנוגע לאינספור פרטים לשוניים והיסטוריים בסיפור המורכב הזה; פרופסור ניצה בן ארי, ראש תוכנית לימודי התרגום, שהסכימה להכיר בפרויקט באופן רשמי במסגרת הלימודים; אורה דנקנר, שאותה שיחדתי כדי שתערוך את הסיפור. אורה הצליחה בענווה גדולה להתמודד עם טקסט שתורגם משפה שהיא לא מכירה. יש פה שתי נקודות חשובות. הראשונה – היא הייתה מסכימה לעזור לי גם בלי שוחד. השנייה – המשימה שלה הייתה קשה ביותר. מחד גיסא, היא לא התיימרה להבין את שפת המקור ונזהרה מאוד בכל השינויים שלה. מאידך גיסא, היא הצליחה לזהות בעקיפין כמה טעויות הבנה שלי רק בזכות שאלות חדות שהיא העלתה לגבי משפטים חשודים בתרגום. השאלות האלה כפו עליי לחזור למקור ולבדוק את עצמי; לבסוף, המנחה שלי ללימודי פרסית ותרבות איראן, דוקטור יוליה רובנוביץ' מהאוניברסיטה העברית, שעזרה לי לא מעט עם כמה פרטים טכניים ומלווה אותי בתרגומים חדשים מפרסית, שגם עליהם אני מזיע.

בסוף הסיפור מופיעים מעט פרטים עליו ועל המחבר. הסיפור מצליח, לדעתי המשוחדת, לתפוס בצורה נפלאה ונוראה רגע קשה בהיסטוריה של מחוז גילאן באיראן. למחוז הזה הייתה מערכת יחסים מסוכסכת מאוד עם השאה בתקופת התרחשותו של הסיפור, שנות הארבעים של המאה העשרים.

אם יהיו למישהו שאלות נוספות על הסיפור, אשמח לענות פה בתגובות או בפנייה פרטית דרך טופס יצירת הקשר של הבלוג.

הנה הקישור לסיפור.

קריאה מהנה,

תומר

השבוי הצרפתי – תרגום מפרסית

שלום לכולם,

הפוסט הזה הוא פוסט מעט חגיגי.

מתיחת פנים

לבלוג יש מראה חדש, ובעיקר לוגו חדש שעיצבה לי המאיירת הנפלאה הדר ראובן. את היצירות היפות והייחודיות שלה אתם יכולים לראות כאן, וגם שם.

תרגום קצר מפרסית

העליתי לאתר תרגום של סיפור איראני קצר, "השבוי הצרפתי" מאת סאדֶק הֶדָאיַת. תוכלו למצוא אותו כאן, או בקישור "תרגום קצר", שלמעלה.

מדובר בניסיון הראשון שלי לתרגם סיפור פרי עטו של הסופר הייחודי הזה. הדאית (1951-1903) הוא בעיני רבים גדול סופרי איראן המודרניים. הוא האיש שהביא דה-פקטו את הסגנון האירופי לספרות האיראנית והיווה חלק מרכזי במהפכה הספרותית שהתחוללה באיראן במחצית הראשונה של המאה ה-20. שהותו בבלגיה, ובעיקר בצרפת, השפיעה רבות על סגנון הכתיבה שלו; הוא אחד הראשונים ששילבו שפה דיבורית, יומיומית, בכתיבתו. הוא קרא לחידוש הספרות האיראנית וחקר פולקלור פרסי מחד, אבל עסק רבות בספרות אירופית מאידך: הוא תרגם מצרפתית וגרמנית, ואף העריץ את קפקא וכתב עליו. הרומן הידוע ביותר שלו הוא "הינשוף העיוור".

כרכים רבים נכתבו על האיש המרתק הזה, ובלתי אפשרי לסכם כאן את כל קורותיו. חשוב לציין, ולו רק בשביל הנופך הרומנטי, שהדאית היה דמות מיוסרת. הוא סיים את חייו בהתאבדות דרמטית בפריז. היה זה ניסיון ההתאבדות השני שלו.

על האתגר שבתרגום

הסיפור שתרגמתי, "השבוי הצרפתי", הוא סיפור פשוט, שכלל לא עוסק באיראן, והופיע בקובץ הסיפורים הראשון שפרסם הדאית לאחר חזרתו מפריז. למרות פשטותו של הסיפור, הפחים שהוא טומן למתרגם אינם מעטים. התחביר של הדאית אינו שגרתי. הסיפור כתוב כהעלאת זכרונות, ומחשבותיה של הדמות הראשית מקוטעות לעתים. הניגון הייחודי של המקור הפרסי קשה מאוד להעברה לעברית, ולעתים נאלצתי להוסיף, בלב כבד, איזו ו' החיבור, או נקודה לסיום משפט בטרם עת. למדתי שוב שהמתרגם עוסק בפשרות ופיצויים. המתרגם, מסתבר, הוא עורך דין.

בעיקר אני מקווה שיצא יפה. ושתיהנו.

לסיום, מכיוון שפרסום של תרגום, גם תרגום קצר, הוא אירוע מרגש, אודה לשני אנשים שעזרו לי (ולא רק במקרה הזה): אורה דנקנר, העורכת הנהדרת, שנתנה לי לא מעט הערות חכמות ומועילות. והמנחה שלי לתואר השני, ד"ר יוליה רובנוביץ', שעוזרת לי מאז תחילת הסמסטר האחרון למצוא את הידיים והרגליים בעולם הספרות האיראנית.

תומר