נמאס מזה

זהפוסט שבסופו שאלות אליכם.

לפני כמה ימים צדה את מבטי כותרת באתר הארץ: "למה זה כל כך מביך ומשפיל לקנות בקופיקס?". ניסן שור ניסה לתת תשובה לשאלה הזאת, וכמי שמחפש הצדקות לכל הקפה היקר שהוא קונה, מיהרתי לקרוא את הטור. למען האמת, משהו בכותרת התחיל להציק לי רק במבט שני או שלישי, לאחר סיום הקריאה. מה הציק לי? "זה".

"זה" מציק לי כבר די הרבה זמן. לא שהוא נשמע לי עילג במיוחד. הרי הסיבה שהכותרת לא לכדה את תשומת לבי כבר בקריאה ראשונה היא הטבעיות שלה. היא נשמעת טבעית ("טבעי" הוא מה שנשמע לנו טוב, לעומת "תקין", שהוא מה שנכון על-פי הכללים). אבל אני שם לב למקרים רבים שבהם אנשים אומרים, או כותבים בפייסבוק, משפטים כמו "זה קורה ש…" או "זה לקח לי זמן להבין ש…", וכו'. כלומר משפטים שבהם "זה" לא מצביע על שום דבר. המשפט, בעברית, יסתדר נהדר בלעדיו. "קורה ש…", "לקח לי זמן להבין ש…". לא זאת בלבד, אלא שהם אפילו נשמעים (לי, לפחות) טוב יותר בלעדיו. אותו דבר לגבי הכותרת מהארץ: "למה מביך ומשפיל כל כך לקנות בקופיקס?". פוף, זה נעלם.

זהו זה! אילוסטרציה

זהו זה! אילוסטרציה

אני מסתכל במילון בחיפוש אחר הסבר. כל ההוראות מציגות את "זה" כאלמנט שמצביע תמיד על דבר ספציפי. אך לא זה מה שקורה בכותרת. ישנה הוראה המדברת על הדגשה: "איך זה לא עלה הרעיון בדעתי קודם?" (דוגמה מ"רב-מילים"). אבל גם כאן לא מדובר באותו שימוש. ברור שבכותרת, ה"זה" כאילו מתייחס ל"לקנות בקופיקס", ובכך מהווה חזרה מיותרת על דבר שמצוין במפורש. ואותי לימדו שכתיבה טובה היא כתיבה פשוטה ובהירה בלי עומס מיותר.

אני פונה לפתרון מתבקש: השפעת האנגלית. בשפה האנגלית, משפטים כמו הכותרת הנ"ל דורשים את it כמין פרוקסי לנושא. Why is it so embarrassing and humiliating to shop at Cofix? אבל בעברית אין צורך בכך (אאל"ט, בכותרת מהארץ כבר יש נושא: "לקנות בקופיקס" – זוהי פסוקית נושא. סלחו לי אם אני טועה, אני מעט חלוד בתחביר). אבל אין לי אפשרות לקבוע באופן חד-משמעי שזאת התשובה.

אין ספק שבמקרים רבים, ובייחוד בדיבור, האוזן מושכת אותנו אל ה"זה". אנחנו כאילו מנסים לסתום איזה חור שנמצא שם, לפצות על חסך כלשהו. מדוע נדמה לנו שחסר משהו במשפט כמו "מעניין שהיא אמרה את זה"? האם הוא באמת נשמע טוב יותר, טבעי יותר, או נכון יותר בגרסה הבאה: "זה מעניין שהיא אמרה את זה"?

נותרתי ללא תשובות ברורות, אז הנה כמה שאלות לסיום:

על מה אנחנו מפצים כשאנחנו משתמשים ב"זה" הסתמי?

האם אנו מושפעים מאנגלית (או שפות אחרות, כמו צרפתית, שמשתמשות בצורות סתמיות כדי לייצג נושא)?

האם השימוש ב"זה" בכותרת של הארץ הוא תקין? (בין אם הוא תקין ובין אם לא, אני משתדל לא להשתמש בו בתרגום, וזאת מתוך הרצון לנקות, לעשות את המשפטים קצרים וקלים יותר).

ואולי השאלה החשובה ביותר: האם "זה" נשמע לכם טבעי ומדויק כפי שהוא מופיע בכותרת?

את סוגיית המבוכה וההשפלה נשאיר לפעם אחרת.

***

תוספת מאוחרת: בפייסבוק התקבלה תשובה מנטע שניר לגבי ההיבט הדקדוקי של העניין. נטע כותבת:

קוראים לזה "זה ייתורי", הוא לא ממלא תפקיד תמאטי ולכן לא מתנגש עם הנושא של המשפט שמופיע אחרי הפרדיקט. זה תקין דקדוקית.

תודה נטע!

נדמה לי שעניין ה"ייתוריות" מחזק את טענת הפיצוי – אנו מפצים כאן על משהו, או מרגישים חסך כלשהו, אחרת למה להוסיף למשפט אלמנט שאין לו שום תוכן תמאטי? צריך לזכור שלסדר המילים במשפט יש חשיבות רבה בכתיבה, כיוון שהוא עשוי לשנות גם את הפוקוס בקריאה, קרי את הדגש. עם זאת, אני לא חושב שהתוספת של "זה" בכותרת בהארץ משנה באופן משמעותי את הדגש, או מעניקה איזושהי עוצמה שחסרה בלעדיו. כלומר הדגש על "כל כך" נותר זהה, והדגש השני, שלדעתי נמצא על "קופיקס", בסוף המשפט, לא משתנה גם כן.

 

מודעות פרסומת

איך אתה יודע עברית?

רשומה נבחרת

לא פעם אני נאלץ להתנצל בפני חברים, מכרים, לקוחות פוטנציאליים: לא, אני לא מתרגם לאנגלית. או לצרפתית. אני לא מתרגם מעברית. אני מתרגם לעברית. הבדל של אות אחת קטנה. אני לא כועס, חלילה, יש הרבה מקצועות שאני עצמי מעולם לא התעמקתי בהם, מקצועות שאני לא מבין במה הם כרוכים. אז הנה, אנסה להסביר.

מקצוענים - אילוסטרציה

מקצוענים – אילוסטרציה

 ההנחה הבסיסית לגבי מתרגמים היא שהם צריכים לשלוט בשפה הזרה שממנה הם מתרגמים. מי שעבד בתרגום מכיר את התגובות המתפעלות: "מאיפה האנגלית, מהטלוויזיה?". "סינית? מה, גרת שם?". והחביבה עליי: "אתה פרסי מהבית?" (תנו בי מבט אחד ותבינו שהתשובה שלילית). ברור לחלוטין שמתרגמים חייבים להכיר היטב את השפה שהם מתרגמים ממנה. אם לא יכירו, איך יתרגמו? איך יבינו את האירוניה וההומור והמטאפורות, איך יפצחו את כוונת המשורר? אבל זה רק היבט אחד של העבודה, ההיבט הפסיבי שלה, הבנת הנקרא.

יש עוד שני היבטים מהותיים ביותר לעבודה. הראשון הוא היכולת המסתורית להעביר טקסט משפה אחת לאחרת: זה ההיבט שחוקרי תרגום מנסים לתאר ולנתח. הוא חשוב ביותר, ואולי החשוב ביותר, אך לשם הפשטות לא אעסוק בו כאן. השני הוא הכתיבה בעברית. נדיר לשמוע מישהו שואל מתרגם ישראלי "מאיפה העברית שלך?". זה עלול להישמע לכם מוזר. אולי נראה לכם מובן לחלוטין מאיפה העברית של המתרגמת מהקומה למעלה, או של המתרגם שעשה לכם פרויקט בעבודה. הרי הם ישראלים. רובם, בכל אופן. דוברי עברית שפת אם. לדעת עברית זה לא החלק הקשה פה, נכון?

הגישה הזאת מעידה על הבנה לקויה של מהות עבודת התרגום. רוב תושבי ישראל יודעים עברית, זה נכון, אבל ממש לא כולם יודעים עברית ברמת כתיבה טובה מספיק, כזו שאפשר לכנות "מקצועית". שימו לב שאני מדבר על כתיבה, לא על תרגום. אחרי ככלות הכול, מתרגמים כותבים טקסט בעברית. נכון, הרעיונות אינם שלהם, מישהו אחר כתב אותם. אבל המתרגמת או המתרגם הם אלה שצריכים לקחת את כל שאר האלמנטים שבטקסט (גוף שלישי או ראשון, משלב נמוך או גבוה, מסוגנן או פשוט) ולתרגם אותם לעברית על-ידי יצירת טקסט חדש לחלוטין בשפה חדשה לחלוטין. ולכן הם חייבים לשלוט בשפת היעד, קרי השפה שהם כותבים בה.

אולי נדמה לכם שכל האלמנטים האלה שנמצאים "מסביב" לתוכן אינם חשובים, או שהם פחות חשובים. אבל כותבים ראויים, בין שמדובר בסופרת פרוזה ידועה, כותב נאומים או חוקרת שכתבה רב-מכר בפיזיקה פופולרית, לא מצליחים רק מפני שהרעיונות שלהם מצוינים, אלא כי הם ידעו איך להגיש אותם (או שמישהו אחר ידע איך להגיש אותם עבורם). יש הבדל גדול בין השימוש בשפת אם לצורכי תקשורת יומיומית, לבין השימוש בשפה ככלי מקצועי.

הכתיבה בעברית כמיומנות מקצועית

הכתיבה בעברית כמיומנות מקצועית

אפשר לחשוב על זה כך: הכתיבה בעברית היא מיומנות מקצועית שמתרגמים רוכשים. בדיוק כמו שמתכנת לומד לכתוב בשפת קוד. אני, כמו רבים אחרים, מנסה לפתח את המיומנות הזאת כל הזמן. אני מתרגל את הכתיבה בעברית מדי יום, לא רק בטקסט הזה, אלא גם בטקסטים שאני מתרגם. באנגלית, לעומת זאת, אני קורא מדי יום אבל לא כותב, ואם אגש כעת לתרגם טקסט לאנגלית, זאת תהיה חוויה חדשה עבורי, מלאכה שאיני מיומן בה.

מובן שיש מתרגמים דו-כיווניים. יש אנשים שכותבים בשתי שפות (או יותר), חיים את שתי השפות באותה מידה, ואפילו גדלו עם שתי השפות בבית. אבל לא כל מתרגם שמסוגל לקחת טקסט באנגלית ולייצר טקסט רהוט בעברית, מסוגל לעשות את ההפך באותה רמה. גם שיקול כלכלי מעורב בעניין. אני כותב בעברית הרבה יותר מהר משאני כותב באנגלית או בכל שפה אחרת. מכיוון שמתרגמים מרוויחים לפי מילה ולא לפי שעה, לא משתלם לי לתרגם מעברית לאנגלית, גם אם מדובר בטקסט פשוט שאני מסוגל לתרגם כהלכה.

כדי להיות מתרגם טוב לא מספיק להבין היטב את השפה שמתרגמים ממנה, אקזוטית ככל שתהיה. חשוב לא פחות לשלוט ברמה מקצועית בשפה שמתרגמים אליה. אז לא, אני לא מתרגם לאנגלית. או לצרפתית. עברית היא כלי העבודה שלי. אני כותב בעברית.

תומר

 

ההימור שלי טוב כמו שלכם

שלום שלום,

הבלוג הזה אינו בלוג של ביקורת ספרים, ולכן אני לא עומד לכתוב כאן בפירוט מה חשבתי על הספר "אצבעות של פסנתרן" של יהלי סובול, שאותו קראתי לא מזמן. אסתפק ואומר שהוא ספר קריא מאוד, וכוחו העיקרי טמון ביצירתה של מציאות אלטרנטיבית אמינה למדי. אז מדוע בכל זאת אני מזכיר את הספר? בגלל כמה משפטים שבלטו לעיניי בזמן הקריאה, מסיבה שאסביר אותה בהמשך.

כבוגר של אחת מתוכניות לימודי התרגום, אומנתי (מכונה משומנת היטב!) לזהות "אנגלוזים", כלומר שאילות של משפטים או מבנים תחביריים משפות זרות שאינם טבעיים בעברית. בעגה המקובלת מכונה הדבר "תרגומית", מונח שטבעה פרופסור ניצה בן-ארי. אני לא טוען שכל שאילה כזו היא רעה. בדיבור היומיומי שלנו, ובמידה מסוימת גם בסוגים מסוימים של כתיבה רשמית, כבר השתלבו ביטויים כאלה, ובחלקן אפשר להשתמש ללא כל בעיה – לדוגמה, כדי לאפיין דמויות מסוימות.

אצבעות של פסנתרן / יהלי סובול (זמורה ביתן, 2012)

אצבעות של פסנתרן / יהלי סובול (זמורה ביתן, 2012)

אבל בספרו של יהלי סובול נתקלתי בכמה ביטויים שכמתרגם, אולי מתוך הרגל ואולי בצדק, הייתי נמנע מהשימוש בהם, מתוך מחשבה שכך לא מדברים בעברית. נוצר מצב אירוני, שבו סופר מקור עברי משתמש בביטויים שכמתרגם מאנגלית הייתי נמנע מהם, או לכל הפחות חושב טוב לפני השימוש בהם. להלן תמצאו ארבע דוגמאות (הקטעים הבולטים הם המשפטים הרלוונטיים):

  1. "כמה זמן היא תחכה לדעתך?" שאל הסגן ניצב. "מי יודע? ההימור שלי טוב כמו שלך." (עמ' 141).
  2. (אחת הדמויות מספרת סיפור) "אז זה יום שני. שתיים בלילה. המסעדה בעצם כבר סגורה. (עמ' 144).
  3. "אידיוט," נזף בעצמו….. איבדת את זה לגמרי. תתרכז." (עמ' 183).
  4. זה היה זמן טוב למשטרה – היא גדלה והתרחבה ומשאבים רבים הופנו אליה. (עמ' 122).

בעיניי, כל המשפטים המסומנים הם משפטים או מבנים מושאלים מאנגלית. חלקם כבר מבוססים יותר בדיבור עברי מודרני, כמו משפטים 1 ו-3. ערכתי סקר קצר בין חבריי, שבו הם נשאלו שתי שאלות לגבי כל אחד מהמשפטים הנ"ל. שימו לב לפסאודו-מדעיות שלי, אני מאוד גאה בעצמי!

לפניכם כמה משפטים. נא דרגו (1-5) עד כמה הם נשמעים לכם טבעיים – עד כמה נראה לכם סביר שהייתם אומרים אותם? עד כמה נראה לכם סביר שהם נאמרו על ידי ישראלי אחר דובר עברית?

אין סיכוי שהייתי אומר אותם / שאמר אותם ישראלי אחר דובר עברית 1

נראה לי מאוד סביר שהייתי אומר אותם / שאמר אותם ישראלי אחר דובר עברית 5

בגלל המספר הקטן של המשיבים, התוצאות אינן הוכחה מדעית ניצחת. וכמובן שגם קבוצת המשיבים אינה הטרוגנית, מדובר בחבורה של אנשים בעלי אנגלית טובה מאוד, ולכן סביר להניח שהם מושפעים לא מעט מהמבנים שבה. בכל מקרה, משפט מספר 3 זכה בתוצאות הגבוהות ביותר (4.2 לשאלה הראשונה, 4.4. לשנייה), ומשפט מספר 4 לנמוכות ביותר (2.1, 2.3). יש לציין שהמצב עם מספר 4 שונה מעט מכיוון שהוא המשפט היחיד שאינו חלק מדיאלוג בספר, אלא קטע בנרטיב של המספר.

אז האם היה מקום לשנות את המשפטים האלה בספר? אולי הם רק מייצגים תהליך מסוים של שינוי שעובר על השפה העברית המדוברת והספרותית? אולי יש כאן הוכחה למגבלות שמתרגמים מציבים לעצמם ושאינן תמיד מוצדקות? הדעה שלי היא רק הימור, והיא טובה כמו שלכם. כתבו לי מה אתם חושבים!

להתראות בינתיים,

תומר