דברו יפה

שלום שלום,

היום אנחנו בענייני שפה מדוברת. זהו את ההבדלים בין שני המצבים הבאים:

1. ארבעה חברים יושבים בבית קפה. כוסות הקפה שלהם ריקות והמלצרית חולפת לידם:

מלצרית: אפשר לפנות?

לקוח #1: כן, בטח.

מלצרית: את ארבעת הכוסות?

לקוח #2: ארבע הכוסות.

מלצרית: מה?

לקוח #2 (מגלגל עיניים): ארבע, לא ארבעת.

מלצרית (מגלגלת עיניים): אה.

2. מתרגם מגיש טיוטה ובה כתוב: המלצרית פינתה את ארבעת הכוסות, אך כמעט והפילה אותן. היא לא הייתה מרוכזת: מכתב הכופר השני הגיע באותו בוקר ודרש סכום שאין כל סיכוי שתוכל לשלם בעצמה.

עורכת התרגום מזהה את "ארבעת הכוסות", מגלגלת עיניים, נאנחת ומתקנת ל"ארבע".

***

אני לא מטיל ספק בחשיבותה של שפה אסתטית ומוקפדת בספרות, או בכל טקסט כתוב שהוא. ולכן אין לי תלונות לעורכת מדוגמה מספר 2, שתיקנה את המתרגם. הקפדה על כללים בסיסיים של שפה עוזרת לנו לייצר סטנדרט של איכות בכתיבה, מייעלת את תהליך ייצור הטקסט ואף מספקת לנו בסיס מסוים להשוואה סגנונית בין טקסטים. העורכת בוודאי נאנחה וגלגלה עיניים כי באותו יום היא כבר תיקנה אלף טעויות טיפשיות שהיא עצמה בחיים לא הייתה עושה. אבל יש סיבה מסוימת לטעות, כמובן; המערכת המספרית בעברית די מבלבלת. "ארבעת" היא צורת הסמיכות של המילה "ארבע" לזכר: ארבעת הספלים / ארבע הכוסות. אבל "ארבעת", עם ה-ת' הזו בסוף, נראית ממש כמו מילה נקבית. זמרת, מנצחת, וכולי. תכלס – מבלבל (ואפילו לא הגענו למקרים שוליים יותר אך מבלבלים לא פחות כמו: "המנה שלו גדולה פי שתיים", כשלמעשה, הצורה התקנית היא "פי שניים", מכיוון ש"פי" תמיד גורר אחריו מספר בזכר).

מעתה יביאו מלצרים את תעודות הבגרות שלהם לראיונות העבודה

מעתה יביאו מלצרים את תעודות הבגרות שלהם לראיונות העבודה

יש הטוענים שבעתיד העניין הזה של הטיות זכר/נקבה למספרים ייעלם מן העברית. לכן גם התבלבלה המלצרית בדוגמה מספר 1. אין ספק שלקוח #2 הבין אותה היטב. אחרת לא היה יודע לתקן אותה. אז למה הוא הרגיש צורך לתקן אותה? האם הוא חושב שמלצריות, מתוקף מקצוען, נדרשות לעברית תקינה בכל הנוגע לסכו"ם? טוב, זה כמובן עניין של דעה. אבל אנשים רבים יאמרו שעצם התיקון הוא פעולה אגרסיבית. הכול היה ברור, הדברים התנהלו כשורה (אלא אם היה בלבול בהזמנה), אבל המלצרית הזו, מה קורה איתה? אנשים לא יודעים לדבר יותר? 95 בבגרות בלשון לכל מלצר!

לשתי שפות שמדברים מיליוני אנשים בשכונה שלנו – ערבית ופרסית – יש גרסה ספרותית וגרסאות מדוברות שזוכות להכרה "רשמית", אם אפשר לנסח זאת כך. ההבדלים גדולים מאוד, ואני בטוח שסופרים רהוטים רבים במצרים, איראן ומקומות אחרים, השיגו 95 בבגרות ועדיין מדברים בשפה מדוברת כשהם יושבים על קפה עם חברים. אני לא מומחה גדול לסיבות שבגינן נוצרות שפות מדוברות "רשמיות". אולי זה קשור למשך הזמן שהשפות האלה בשימוש. אבל ברור לכל שגם באנגלית יש המון דיאלקטים, עם מאפיינים תחביריים משלהן, ויש גם סטנדרט לשפה כתובה. וגם בעברית, שפה שחזרה לשימוש פעיל אך לפני זמן קצר, יילך ויגדל הפער בין השפה הספרותית לשפה המדוברת. אולי עוד מאה שנה נראה "הארבע כוסות" בספר ולא נניד עפעף?

***

אני חושב שהסלידה שלנו מסגנון דיבור מסוים ומטעויות לשוניות מסוימות קשורה גם לשוני חברתי. אם בסביבה הקרובה שלי אנשים לא אומרים "הוא משקר אותי", אלא רק "הוא משקר לי", ואני אתקל במישהו שמשתמש במילת היחס "אותי" עם הפועל "לשקר", הדבר יפריע לי כי זה מעיד על הפער החברתי ביננו, ומאותת לי שמולי עומד אדם שאולי אני לא יכול לדבר איתו בחופשיות, אולי אני צריך לחשוב פעמיים על האופן שבו אני מביע את עצמי בפניו. יש טעויות שמעידות על רמת השכלה נמוכה יותר, מעמד חברתי נמוך יותר, או פשוט מעמד חברתי אחר. ויש גם תיקוני-יתר שמעידים על הדבר ההפוך. האם לא תדלק אצל חלקנו נורה אדומה קטנטנה אם מישהי תאמר לנו בטלפון: "בעלי לא בבית, הוא בִּבְרִית מילה"? (למה שנתקשר לטלפון הקווי??!!) או כשמישהו מקפיד לומר "עשיתי מינוי לעיתון", אף על פי שבפועל כמעט כולם אומרים "מנוי"?

לפעמים לא ברור מה מפריע לנו ומה לא. טעות דיבור כמו "ארבעת הכוסות" לא הייתה מדליקה אצלי נורה אדומה; אני אומר "בשמיני למאי" במקום "בשמונה במאי"; וגם "כבר אספו אותכם?" במקום "אתכם". כשאני יושב מול המחשב ומתרגם, הרגישות שלי לטעויות האלה נדלקת. אבל "לשקר אותי" מפריע לי, ודברים אחרים מפריעים לי, ואין לי הסבר טוב לזה. לפעמים, כשאני מבין שטעות מסוימת הפריעה לי, אני שואל את עצמי מה אני חושב באופן כללי על האדם שעשה אותה. ברוב המקרים הטעות מעוררת בי אי נוחות שאני כלל לא מרגיש בחברת האדם הזה. האוזן יכולה ללמד אותנו הרבה מאוד על עצמנו, אבל גם לבלבל אותנו.

***

ולא רק האוזן. בהרצאת טד שאליה הפניתי בפוסט הקודם שלי, הבלשן ג'ון מקוורטר מדבר על אס אם אסים כשפה חדשה, עם כללים תחביריים משלה. אני לא אלך כל כך רחוק, אבל ברור לכל מי שמסתובב במרחב הפייסבוקי, שסטטוסים אינם כתובים בשפה ספרותית. להפך, יש להם לעתים קרובות מאפיינים של שפה מדוברת, מאפיינים שיחתיים. הנה לדוגמה האיש שכבש את הפייסבוק בסערה: יאיר לפיד, לשעבר איש תקשורת, כותב טור וסופר. הסטטוס האחרון שלו נכון לרגע זה נפתח כך: "במסגרת זה שאני 'מבלה בחופשה'…" שימו לב, "במסגרת זה ש" זו לא טעות, אבל זה גם לא ניסוח שעורכים לשוניים יבליגו עליו. זה פשוט ניסוח לא רהוט. מקרה נוסף הוא העדר סימני פיסוק. למשל: "תודה לכל מי שכתב מזל טוב סוף שבוע מצוין". ויש גם ניסוחים דיבוריים אחרים: "מה הקטע בלקום מוקדם…" (אלה אינם ציטוטים, אלא דוגמאות ברוח המקור).

הודעות טקסט הן שפה

מקוורטר: להודעות טקסט יש מאפיינים של שפה עצמאית

השגיאות האלה נגרמות כי פייסבוק היא סביבה בלתי רשמית שמאפשרת לכל אחד, ולא רק לאנשים שזה מקצועם, לנסח טקסטים ולפרסם אותם. לכן על סטטוסים בפייסבוק חלים, במובן מסוים, "כללי" הדיבור. גם אם מדובר בטעות גסה של גורם רשמי, כמו פוליטיקאי, או ארגון מכובד כלשהו, אפשר להתווכח ולומר שהם בסך הכול משחקים לפי הכללים של המדיום שבו הם משתמשים. בכל מקרה, יהיה בלתי אפשרי לרדוף אחרי כל הסטטוסים שיש בהם טעויות לשוניות. עדיף להמשיך להציק למלצרים.

***

הבאתי כאן השערות וטענות ראשוניות למדי בנוגע לפערים בין שפה כתובה לדיבור. אפשר להרחיב את הנושא ולעסוק גם בדיאלוגים מדוברים בתוך טקסט כתוב, שפה בבלוגים ועוד ועוד, אבל אם אני אחפור עוד, אין שום סיכוי שתקראו את זה.

ומה דעתכם?

תומר

נ.ב.

הנה כמה ספרים לקריאה נוספת:

ג'ון מקוורטר על מיתוס האנגלית התקנית

רוברט ליין גרין על שפה וזהות

ג'ק לינץ' על האבולוציה של הלקסיקוגרפיה ונודניקי השפה התקנית

נ.ב.ב מאוחר

תודות לדיון בפורום התרגום אג'נדה, הנה שתי תוספות מאוחרות ועדכניות בנושא תקינות:

בני ציפר מתאונן

דורון פישלר נרגע

וגם:

סופרת מגיבה מתייחסת להרצאה של מקוורטר (בהקשרי חיקוי דיבור)

מודעות פרסומת

שפות קמות ונופלות

שלום לכם,

עוד פוסט של המלצות קריאה וצפייה לחג/סופ"ש/מתי שבא לכם. הפעם ברוח היווצרות שפות:

  1. בלוג חדש בשם "History and Philosophy of the Language Sciences". בלוג לא קליל שבו סוקרים אנשי אקדמיה היבטים שונים בהיסטוריה והפילוסופיה של הבלשנות. יש אפילו סילבוס! בפוסט הטרי שלהם, סוקר ג'יימס מקאלווני מאוניברסיטת סידני את מאמציו של הבלשן אוטו יספרסן בפיתוח שפה בינלאומית, קרי שפה מתוכננת שתשמש כלינגואה פרנקה עולמית. הוא מתייחס לניסיונות שונים לעשות זאת (לטינית, Novial, אספרנטו, וולאפיק). בפוסט יש לא מעט מונחים בלשניים, אבל יחסית לפוסטים קודמים בבלוג החדש הזה, הוא לא נורא.
  2. ולעומת זאת, הרצאת טד נפלאה מהחודש שעבר, של הבלשן-כוכב ג'ון מקוורטר, על התפתחות השפה החדשה שהיא הודעות טקסט (SMS, בשבילנו). הוא מתייחס בהרצאה להתפתחות של הודעות טקסט של דוברי אנגלית, אבל אפשר גם להקביל את זה לשפות אחרות. סביר לחשוב שלכל שפה תהיה "שפת טקסט" משלה, בדומה לשפות סימנים. מישהו מרים את הכפפה ומתעד את המאפיינים התחביריים של שפת הודעות הטקסט העברית? ("חחחחחחחחחחחח" לא יספק אותי).

אני חוזר לפשטידה שלי,

תומר