הסיוט של כל מתרגם

שלום לכל הקוראים,

בסוף השבוע הופיעה במוסף ספרים של "הארץ" ביקורת של מאיה פלדמן על הספר "לגעת" מאת אלכסי זנטנר, שבה היא מקדישה לא מעט תשומת לב לתרגום של רוני אמיר. היחס של פלדמן לתרגום הוא שלילי. בעיניה הספר אינו מוצלח במיוחד גם במקור, אך התרגום – אף על פי שהוא מהודק – פוגע בו אף יותר, בין היתר בגלל חוסר רגישות למשלב. לא קראתי את הספר, ועל כן אני לא יכול להביע את דעתי על התרגום, ובכל זאת הביקורת טלטלה אותי: הרי זה הסיוט הגדול ביותר של כל מתרגם, במיוחד בתחום הספרותי. אמנם ישנם מבקרי ספרות שמחמיאים לתרגום מוצלח, אבל לרוב לא מתייחסים אליו כלל ולכן הערות שליליות כמו אלה שהעירה פלדמן, מדויקות ככל שיהיו, צורבות במיוחד ומעלות כמה שאלות נוקבות ורחבות יותר לגבי ה"עול" המתלווה לקרדיט שמקבל המתרגם, ולגבי יכולתם של מבקרים וקוראים לשפוט את רמתו של המתרגם רק לפי התוצר הסופי.

מניסיוני הקצר בעולם התרגום הספרותי, הן כמתרגם והן כעורך תרגום, ומשיחות עם עמיתים מנוסים ממני, אני יודע כעת שישנם לא מעט אנשים שיכולים להשפיע על התוצר של המתרגם, לטוב ולרע. ישנם העורכים, שקוראים את הטקסט המתורגם בהשוואה למקור, מציעים תיקונים ומספקים מין רשת ביטחון. ישנם המתקינים והמגיהים, שעושים עבודת קודש שחורה: הם מנסים לזהות את גם טעויות הדקדוק והתחביר הקטנות ביותר ולהתאים את הטקסט, ובפרט את הכתיב, לכללי ההוצאה (האם מקובל לכתוב "איתי" עם יוד? "הייתה" בשני יוד?). וישנה ההוצאה עצמה, שמנחה את העורכים והמגיהים ועשויה להשפיע על העבודה גם בצורות אחרות. עד כמה משמעותי השינוי שהאנשים האלה מסוגלים לחולל בעבודת התרגום המקורית?

במילה אחת: מאוד. כל "שרשרת תרגום" (מתרגם-עורך-מגיה-הוצאה) תספק תוצר שונה ודי להחליף רק חוליה אחת. למשל, המתרגם צריך להיות זמין לעורך לשאלות: למה תרגמת כך ולא כך? אולי כדאי להוסיף כאן הערת שוליים? וכולי. אבל זה לא תמיד המצב – מה קורה כשהמתרגם עסוק בפרויקטים אחרים (בכל זאת הוא צריך להתפרנס) ואומר לעורך, "כל מה שתחליט מקובל עלי". ומה קורה אם העורך מחליט שהוא יודע יותר טוב מכולם ומבצע שינויים כאוות נפשו בלי להתייעץ עם המתרגם בכלל. ולהיפך: עורך עם דד-ליין בעייתי שבאמת יודע יותר טוב מהמתרגם, ומחליט לא להתייעץ איתו בשום דבר כדי להספיק להגיש את הטקסט בזמן?

תדהמה לנוכח ביקורת משלבית.
תדהמה לנוכח ביקורת משלבית. Guillaume Duchenne
אימה לנוכח ביקורת מינוחית
אימה לנוכח ביקורת מינוחית. Guillaume Duchenne

מקרה נוסף: העורך והמתרגם שיתפו פעולה בצורה מצוינת, הם חברים טובים. אבל בהוצאה לא נהוג לדבר איתם מרגע שהטקסט הוגש. המגיהים ניגשים לטקסט ומנרמלים אותו "עד דק", עד שכל התייחסות למשלב של הדמויות במקור נעלם – הם רק רוצים שהטקסט יהיה תקין ככל האפשר. האם כל מגיה ומגיה עובד מול טקסט המקור כשיש התלבטות? מקרה זה עשוי להיות רלוונטי לביקורת של פלדמן, מכיוון שהיא כותבת:

"התרגום של רוני אמיר מהודק למדי אבל קופץ בין משלבים בצורה מעיקה שמחסלת את האפשרות ליצור דמויות שלמישהו אכפת מהן. עולם חטיבת העצים הולך לאיבוד ולא נוצרת תמונה חיה בגלל תרגום שאינו רגיש."

אם רוני אמיר הגישה תרגום רגיש-משלבית אך הרגישות הזאת הוחרבה בהגהה או בעריכה, קרה כאן דבר קיצוני אך בהחלט לא בלתי אפשרי. לא עבדתי עם הוצאת "מודן", אבל יכול להיות שהמתרגמת לא שמעה מילה על הטקסט מאז שהגישה אותו. יכול להיות שהיא שמעה, התלוננה, ואף אחד לא התייחס לטענות שלה (וגם לזה יכולות להיות כמה סיבות – זמן, כסף, אטימות).

גם ההיפך עשוי להיות נכון; ייתכן שיתקבל תרגום מזעזע כל כך עד שחוליות אחרות ב"שרשרת התרגום" ירצו לחולל בו שינוי אדיר כדי להציל אותו. מבחינתה של הוצאת ספרים, שליחת ספר לתרגום מחדש אצל מתרגם אחר היא החלטה כלכלית קשה. אני מתאר לעצמי שההשלכה השכיחה ביותר של תרגום רע היא שהעורך פשוט עובד קשה יותר. קל יותר לקלקל תרגום טוב מאשר להציל תרגום נורא (הרי תרגום טוב מקלקלים בגלל חוסר מודעות, האחזות בעקרונות הקיימים שלך, ותרגום נורא מצילים בעזרת מודעות ונקיטת פעולה. הפסיביות נוחה מן האקטיביות).

מתרגמים הם החתומים הראשיים על התרגום. יש הוצאות שנותנות קרדיט גם לעורך, אבל הביקורות לעולם לא מתייחסות לתפקיד שלו. בעצם, המבקרים לא מסוגלים להתייחס לכך מכיוון שאי אפשר לדעת מה חלקו של העורך בעבודה וכמה הוא השפיע עליה רק לפי קריאה בטקסט. אמנם המקרים שציינתי פה הם קיצוניים למדי, אבל גם במקרים קיצוניים פחות עורך מסוגל להשפיע לא מעט על טקסט ולהעלות אותו מ"90" ל"100". כמה ביקורות מחמיאות שוות עשר הנקודות האלה? כמה הן תורמות להנאת הקוראים? (לא אשאל אתכם מה ערכן בקופה: כנראה שכלום).

גם מאיה פלדמן לא יכולה לדעת אם רוני אמיר "אשמה" בתרגום המונח chute ל"מתקן שילוח", בחירה שעליה היא מתלוננת בביקורת. אבל מה אפשר לצפות ממנה לעשות? להתלונן על התוצר שהפיקה "שרשרת התרגום"? הרי מתרגמים, ואני מדבר מניסיון, צמאים לקרדיט חיובי על עבודתם הטובה, אף שבעיקר הם צמאים לכסף. גם אם "מודן" שילמו לרוני אמיר סכום נאה, אני בטוח שהביקורת הזאת צורבת יותר משהייתה צורבת ירידה קלה בשכר. אני מבין שאי אפשר ולא כדאי לסרס את המבקרים; רק זכרו, כשאתם קוראים ביקורות שליליות, שהמתרגם לא תמיד אשם.

שבוע טוב,

תומר

3 מחשבות על “הסיוט של כל מתרגם

  1. קראתי וחשבתי גם על הנקודות שהעלית. ברור שכל אחת מהחוליות בשרשרת עלולה להחליד ולקלקל הכול, אבל אני חושבת שהאחריות היא בהחלט קודם כל על המתרגמת. אחריותה של המתרגמת היא לוודא שהספר מגיע אליה אחרי עריכה (בעשרים השנים שאני עובדת במקצוע קרה לי רק פעם אחת שהספר לא הגיע אלי אחרי עריכה, בגלל טעות של ההוצאה) ועליה לוודא שמתקיים דו שיח עם העורכת (ושוב, קרה לי רק פעמים ספורות שהעורכת לא שיתפה פעולה). בסה"כ האינטרס של כל החוליות בשרשרת הזו היא לנפק ספר טוב בשפת המקור. כמובן שההוצאה היא זו שצריכה לוודא שהכול פועל כמו שצריך, בנוסף, צריך לדעתי לציין בכל ביקורת תרגום גם את העורך, לו יש (בדרך כלל) חלק חשוב במוצר המוגמר, לטוב ולרע.
    * לא קראתי את הספר המוזכר בביקורת ולכן אני לא יכולה להתייחס אליו או אל תרגומו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s