שלום לכולם,

הפוסט הזה הוא פוסט מעט חגיגי.

מתיחת פנים

לבלוג יש מראה חדש, ובעיקר לוגו חדש שעיצבה לי המאיירת הנפלאה הדר ראובן. את היצירות היפות והייחודיות שלה אתם יכולים לראות כאן, וגם שם.

תרגום קצר מפרסית

העליתי לאתר תרגום של סיפור איראני קצר, "השבוי הצרפתי" מאת סאדֶק הֶדָאיַת. תוכלו למצוא אותו כאן, או בקישור "תרגום קצר", שלמעלה.

מדובר בניסיון הראשון שלי לתרגם סיפור פרי עטו של הסופר הייחודי הזה. הדאית (1951-1903) הוא בעיני רבים גדול סופרי איראן המודרניים. הוא האיש שהביא דה-פקטו את הסגנון האירופי לספרות האיראנית והיווה חלק מרכזי במהפכה הספרותית שהתחוללה באיראן במחצית הראשונה של המאה ה-20. שהותו בבלגיה, ובעיקר בצרפת, השפיעה רבות על סגנון הכתיבה שלו; הוא אחד הראשונים ששילבו שפה דיבורית, יומיומית, בכתיבתו. הוא קרא לחידוש הספרות האיראנית וחקר פולקלור פרסי מחד, אבל עסק רבות בספרות אירופית מאידך: הוא תרגם מצרפתית וגרמנית, ואף העריץ את קפקא וכתב עליו. הרומן הידוע ביותר שלו הוא "הינשוף העיוור".

כרכים רבים נכתבו על האיש המרתק הזה, ובלתי אפשרי לסכם כאן את כל קורותיו. חשוב לציין, ולו רק בשביל הנופך הרומנטי, שהדאית היה דמות מיוסרת. הוא סיים את חייו בהתאבדות דרמטית בפריז. היה זה ניסיון ההתאבדות השני שלו.

על האתגר שבתרגום

הסיפור שתרגמתי, "השבוי הצרפתי", הוא סיפור פשוט, שכלל לא עוסק באיראן, והופיע בקובץ הסיפורים הראשון שפרסם הדאית לאחר חזרתו מפריז. למרות פשטותו של הסיפור, הפחים שהוא טומן למתרגם אינם מעטים. התחביר של הדאית אינו שגרתי. הסיפור כתוב כהעלאת זכרונות, ומחשבותיה של הדמות הראשית מקוטעות לעתים. הניגון הייחודי של המקור הפרסי קשה מאוד להעברה לעברית, ולעתים נאלצתי להוסיף, בלב כבד, איזו ו' החיבור, או נקודה לסיום משפט בטרם עת. למדתי שוב שהמתרגם עוסק בפשרות ופיצויים. המתרגם, מסתבר, הוא עורך דין.

בעיקר אני מקווה שיצא יפה. ושתיהנו.

לסיום, מכיוון שפרסום של תרגום, גם תרגום קצר, הוא אירוע מרגש, אודה לשני אנשים שעזרו לי (ולא רק במקרה הזה): אורה דנקנר, העורכת הנהדרת, שנתנה לי לא מעט הערות חכמות ומועילות. והמנחה שלי לתואר השני, ד"ר יוליה רובנוביץ', שעוזרת לי מאז תחילת הסמסטר האחרון למצוא את הידיים והרגליים בעולם הספרות האיראנית.

תומר