שלום לכם (1),
לאחרונה סיימתי לקרוא את הספר "שקיעת הקולונל", מאת הסופר האיראני מחמוד דולת-אבאדי, שראה אור בסדרת "ספריה לעם" של עם עובד. הספר נכתב בימים שאחרי המהפכה האסלאמית באיראן (1979) אבל הוחרם שם ופורסם רק לפני שלוש שנים בציריך, בתרגום לגרמנית. הוא מתאר את המצב המסובך ששרר אז במדינה ומראה שמבוץ עמוק קשה לצאת, ולא משנה אם מושך אותך מלך או איש דת. שווה לקרוא את הספר משתי סיבות מרכזיות:
-
הוא וספר איראני נוסף ("דודי נפוליאון" של איראג' פֶּזֶשְכְּזָאד, הוצאת חרגול) ראו לאחרונה אור במקביל, והם הספרים המודרנים הראשונים שתורגמו מפרסית לעברית ופורסמו בהוצאות משמעותיות (2). בעידן של דיבורים בלתי פוסקים על מלחמה נגד איראן, מתבקש שישראלים יקראו ספרים שיצאו לאור במדינה הזאת, שאינה באמת מוכרת לנו.
-
הספר מציג סגנון ייחודי ביותר, שכולל חילופי נקודות מבט בין דמויות, מעבר ממספר גוף שלישי למספר גוף ראשון וחזרה, וצורה אמנותית בלתי שגרתית.
את שני הספרים תרגמה מפרסית אורלי נוי, שנאלצה להוסיף לא מעט הערות שוליים. הספר עמוס ברפרנסים תרבותיים שמעט מאוד ישראלים יכירו. למשל, בניו של הדמות הראשית ב"שקיעת הקולונל" נקראים על שם פטריוטים ורפורמטורים חשובים בהיסטוריה של המאות התשע עשרה והעשרים באיראן, דמויות שמייצגות את ערכיו, וקשורות כולן לניסיונות ליצירת שינוי באיראן. אורלי עשתה עבודה נהדרת עם ההערות התמציתיות אך המחכימות. זאת לא עבודה קלה בכלל לכתוב אותן, והמקרה הזה מוכיח מדוע צריך מתרגם להכיר את הרקע ההיסטורי והחברתי שבו מתרחש הספר שמולו.
ובכל זאת, הערות שוליים הן דבר בעייתי. מצד אחד, אין ספק שיש צורך בהבהרות בשביל הקורא הישראלי, שלא מכיר דמויות איראניות חשובות כמו אמיר כביר, הרפורמטור הגדול מהמאה התשע עשרה, או דמויות שונות מתוך ה"שאה-נאמה" (האפוס מהמאה העשירית, ונדבך מרכזי ביותר בקנון הספרותי הפרסי). ההבנה של מי הן ומה הן מוסיפה עושר לסיפור ולעתים אף חיונית להבנתו (3).
מצד שני, זה ספר קשה לקריאה מבחינה סגנונית, בלי קשר למקום שהוא נכתב בו. העצירה לעיון בהערות שוליים, שנמצאות בשפע גם בתחילת הספר, בשלב ההסתגלות של הקורא, בהחלט עלולה לפגוע ברצף הקריאה. מעניין אותי מאוד לשמוע על ספרים שקראתם, והרגשתם שהערות השוליים שבהם פוגעות בקריאה הרבה יותר מאשר תורמות לידע.
אני בטוח שאורלי וההוצאות התלבטו לגבי חלק גדול מההערות. וברפרוף קל ב"דודי נפוליאון" כבר ראיתי שיש הערות שוליים. זה ספר הומוריסטי, תכונה שרק מעצימה את הניגוד שתיארתי כאן. בכל מקרה אני מחכה מאוד לקרוא אותו, ולא רק את ההערות.
תומר
1. מטא-הערת-שוליים. אילוסטרציה.
2. אנא תקנו אותי אם אני טועה. קיימים תרגומים לספרות ושירה קלאסית. בנוסף, איתרתי בחנות יד שניה ספר שנקרא "מסיפורי פרס החדשה", משנת 1967, ובו ליקט המתרגם, יעקב משיח, מספרות המאה העשרים באיראן. עם זאת, הספר ראה אור בהוצאה קטנה והשפה בו מעט מיושנת לימינו.
3. למי שמעוניין להכיר מעט את ההיסטוריה המודרנית של איראן, אני ממליץ על הספר A History of Modern Iran מאת Ervand Abrahamian. הספר לא ארוך, ולמרות זאת מצליח לסכם בצורה מתובלת את ההתרחשויות של מאה וחמישים השנים האחרונות במדינה הזאת (ספוילר: יש יותר ממהפכה אחת, זה לא עם שהיו לו חיים קלים בזמן האחרון).
tomerbenaharon.com 
תומר,
אחלה פוסט. נתחיל בזה שגרמת לי לרצות לקרוא את בספר 🙂 ונמשיך לעובדה שנגעת בחשיבות של הכרת התרבות האירנית כישראלים.
לשאלתך , אני נוטה לדלג על הערות שוליים במידה והן מןפיעות תדיר בספר. לפעמים קוראת אותן בדיעבד. היופי בהערות, היות והן בתחתית העמוד (וכידוע המהדרין ישימו אותן בכלל בסוף הספר), הוא שהקורא פנוי חבחור מתי לקרוא אותן וכל עוד הוא (או היא, כמובן) נהנה מהשטף ולא מרגיש בחוסרים ששולחים אותו מבולבל להבין על מה לעזזל מדובר, הוא לא חיב להתייחס 🙂
תודה על התגובה!
בספר יש גם אחרית דבר שמסכמת יפה לקורא הישראלי כמה דברים על ההקשר ההיסטורי והחברתי שעלילת הספר מתרחשת בו. בדיון בפייסבוק לגבי הספר אמר מישהו (מישהי?) שכדאי לקרוא את אחרית הדבר הזאת קודם. יש בה מיני מיני ספוילרים אבל שום דבר שיהרוס את חוויית הקריאה, לדעתי. לשיקולך.
כשלמדתי תרגום הגישה הרווחת הייתה נגד הערות שוליים, אבל אני דווקא מחבבת אותן. בהנחה שבאמת כל הערה היא שקולה ומדודה, אני חושבת שהן יכולות להוסיף לרקע של הספר ולידע הכללי של הקורא. אני מעדיפה אותן בתחתית העמוד: כבר ויתרתי על ספר שמאוד רציתי לקרוא כי הערות השוליים הרבות שבו היו בסוף הספר והדפדוף הבלתי-פוסק היה מסורבל מדי. אבל כמו שאמרת, זה עניין של טעם ואופנה.
הערות שוליים הן אכן עניין של אופנה, ונראה שהאופנה המקובלת כיום היא נגד. ב״קולונל״ באמת אי אפשר היה להתחמק.
אגב – נהוג לחשוב שהערות שוליים הם עניין ששמור לתרגומים וספרי עיון, אבל יש מקרה ייחודי אחד – Oracle Night של פול אוסטר הוא מקרה מעניין של סופר שמשתמש בהערות שוליים (והרבה מהן) ככלי אמנותי.
מעניין אם בתרגום הספר היה צורך להוסיף הערות שוליים מעבר לאלה שכבר היו קיימות במקור:)
מקרה עוד יותר מעניין אפשר למצוא בחלק מספרי סדרת Thursday Next של ג'ספר פורד (Fforde, הוא וולשי), שמשחקים המון עם כל מיני מוסכמות וקלישאות ספרותיות (ועם ספרות באופן כללי), ובין השאר מופיע שם מתישהו ה-footnoterphone[, אמצעי התקשרות שמשמש דמויות מעולם הספרים (קצת מסובך להסביר על רגל אחת; אלה באמת ספרים שכדאי מאוד לקרוא). זה נראה בערך ככה[1] ובאמת די מוזר לקריאה. אבל מגניב מאוד.
[1] הי, תומר, שומע? חת שתיים נסיון, אני מקווה שעובד לי, זו טכנולוגיה קצת מסובכת לאנשים חוץ-ספרותיים כמונו.
זה בעצם ההפך המוחלט ממטא-הערות-שוליים? המממ…
נשמע כמו אתגר תרגומי מגניב ביותר.
תודה,
תומר
אולי השוליימופון(?) קצת פחות, אבל תכל'ס, כל הסדרה הזאת היא אתגר תרגומי. המון משחקי מלים ושמות ודברים כאלה. שני הספרים הראשונים תורגמו (ע"י שני מתרגמים שונים, מסתבר), אבל לא ראיתי אותם בעברית, רק באנגלית. ממליצה בחום.
נהדר, תודה!
תומר, תודה על הרשימה הזו. אכן, היו התלבטויות רבות לגבי הערות השוליים. לגבי עצם הצורך בהן לא היה ספק- אי אפשר להבין את הספר המורכב הזה בלי להבין את הרפרנסים ההיסטוריים הרבים בו. אפילו עם ההבהרות זה עדיין ספר קשה מאוד לקריאה, כפי שציינת, אבל בלעדיהן רבדים שלמים שלו פשוט הולכים לאיבוד.
לגבי הבחירה בהערות שוליים ולא בהערות בסוף הספר – מניסיוני האישי אני יודעת שאין סיכוי שאדפדף כל כך הרבה פעמים בכל עמוד לסוף הספר ובחזרה. זה מייגע, טרחני ולא פרקטי. אחרית הדבר המעולה של חגי רם אכן נותנת רקע מעמיק ומחכים לגבי התקופה והנסיבות ההיסטוריות והפוליטיות, אבל ההתייחסויות הספציפיות של הספר לדמויות מעברה של איראן חייבו הערות שוליים בנוסף לאחרית הדבר. האמן לי שהייתי מוותרת עליהן בשמחה לו ניתן, הן חייבו אותי לעבודת מחקר לא קטנה בכלל וגזלו זמן רב, אבל כאמור- לא הרגשתי שיש אפשרות לוותר עליהן.
אורלי,
שמח לראות את התגובה שלך. כפי שכתבתי, מסכים שאי אפשר היה לוותר עליהן.
ועכשיו אני אפילו יודע קצת יותר על אמיר כביר ותנועת הג׳נגלים:)
תומר